אוֹר מְפַקֶּדֶת גְּדוּד קָרָקָל

הורידו את הסיפור

אור בן יהודה הייתה ילדה קצת פחדנית. היא פחדה מכלבים, היא פחדה מבובות גדולות.

פעם אחת אור נסעה עם אבא ואמא ללונה פארק והיו שם בובות ענקיות. אור פחדה מאוד והתחבאה מתחת לספסל עד שההורים הדואגים מצאו אותה.

ההורים רצו לעזור לאור להתגבר על פחד והביאו כלב הביתה, לאט לאט אור למדה לאהוב את הכלב שלה, ולאט לאט התחזקה ופחדה פחות.

כשהגיעה אור לתנועת הנוער הצופים, החליטה שהיא לא מפחדת. היא רוצה להוביל. וכך קרה גם כשהתגייסה לצבא. אור הייתה הראשונה. תמיד.

ראשונה להיות חיילת בקורס קצינים עם חיילים;

ראשונה להיות מפקדת על גדוד קרקל;

ראשונה להילחם ולשמור ולדאוג לכל החיילים שלה.

ביום שבו התחילה המלחמה, המפקדת אור הייתה בבסיס עם כל החיילים שלה, וקיבלה הודעה שצריכים עזרה כי התחילה מלחמה. אור לא התלבטה ולקחה איתה את החיילים שלה לאזור הלחימה, שם כמו תמיד, הייתה הראשונה. הראשונה להוביל את החיילים שלה ולהגן על כל מי שהיה זקוק להם. היא צעדה ראשונה מול המחבלים, הייתה הראשונה להגיב לבקשות העזרה והראשונה להרגיע את כל מי שראתה בדרך.

כששאלו אותה על מה חשבה כשיצאה ראשונה להילחם היא אמרה:

"עוברים לי בראש הילדים שלי. יש לי שלושה ילדים משלי ויש לי עוד ילדים - הלוחמים שלי".

הילדים של אור נמצאים בבית עם סבא וסבתא ומחכים לאמא שלהם שתחזור מהמלחמה, אבל הם גם מאוד גאים באמא שלהם. אמא שלהם שתמיד דואגת להיות הראשונה, בטח כשתחזור הביתה מהמלחמה היא תהיה הראשונה לחבק, לנשק, לדגדג ולהתרגש.

אור הייתה ילדה פחדנית ובחרה להיות אמיצה וגיבורה ותמיד תמיד הראשונה.

אם אור עשתה את זה, כולנו יכולים לפחות לנסות.

כתבה - אורה פולק