top of page

אַבָּא יְדִידְיָה מַצִּיל חַיִּים


ליל שמחת תורה. הקפות ראשונות בקיבוץ כרם שלום עומדות להסתיים. כבר כמעט שעתיים שרוקדים פה יחד זקני הקיבוץ עם תושבים צעירים, נערים עם ילדים ותינוקות. ידידיה רזיאל מחזיק את בתו הדר-ציון בת השנתיים על הידיים לאורך כל ההקפות. הוא מקפיץ אותה גבוה-גבוה ושר בחיוך ענק: "עם ישראל חי!", והקהל כולו נענה לקריאה, מריע ורוקד: "עם ישראל חי... עם ישראל חי...".

בוקר שמחת תורה. רבים מבני הקיבוץ עוד נמים בשלווה, ולפתע: בום. בום. בום. קולות ירי ונפץ מרעידים את הבתים, אזעקות מייללות סביב. ידידיה רזיאל לא מתלבט אפילו לרגע, חוטף את הנשק ויוצא החוצה. כמה דקות אחר כך מגלה ידידיה שהוא בזירת קרב מסוכנת. מחבלים פרצו לקיבוץ מחופשים לחיילים, איך יוכלו להבדיל?

ידידיה נאבק במחבלים ולפתע הוא מבין: החיילים שבאו לעזור חובשים קסדה, ולעומתם, ראשם של המחבלים גלוי. פניו מוארות והוא שולח מיד הודעה בקשר: "שימו לב! כל המחבלים ללא קסדות". זיהוי חשוב זה התברר כמציל חיים בהמשך הקרב.

בין קרב אחד לשני חולף ידידיה מתחת לחלון הממ"ד בביתו, מרים את ראשו וצועק לשירה אשתו הממתינה לו בפנים: "אני בסדר! כולם בסדר!". הוא ידע שהיא דואגת.

במשך זמן שנראה כמו נצח נלחמו ידידיה וחבריו, מונעים מן המחבלים הארורים לפרוץ אל בתי הקיבוץ ולפגוע ביושביהם. לאחר שש שעות ארוכות של לחימה הם חיסלו את רוב המחבלים שחדרו לקיבוץ. אולם ידידיה נורה ונהרג.

"אבא שלי היה עושה צחוקים ולומד איתי משניות", מספר בנו צורי בן השבע, "והוא היה מספר פרשת שבוע הכי יפה בעולם!", אומרת תאיר בת החמש. ואמא שירה מוסיפה: "למרות שידידיה שלנו היה איש של חיים ומשפחה, הוא בחר למות בקרב כדי להגן על כל כך הרבה משפחות. בזכותו ניצלנו ויצאנו יחד עם שאר משפחות הקיבוץ ללא כל פגע".


כתבה - חנה שפיגל

Comentarios


bottom of page