top of page

אֶגְרוֹף שֶׁל בַּרְזֶל


שעת בוקר מוקדמת. דביר רסלר, חייל בגולני, פוקח עיניים לריח הבא מן השדות. חג עכשיו בבית, הוא נזכר בריח השניצלים של אימו שמגיע לאפו, בגעגוע. הוא מחייך לעצמו בהשלמה ומעיר קלות את צבי ואזולאי, חבריו לחדר, שמסתובבים לצד השני.

את השחר המנומנם הזה קורעים לפתע רצף בומים חזקים.

קומו, קומו, צועק דביר, מטלטל אותם. מהר, בואו! ושלושתם רצים יחד למיגונית הקרובה. דביר משאיר את חבריו במיגונית, ורץ למיגוניות סמוכות, מציץ ומוודא ששאר החברים במקום בטוח. פצצות מרגמה, חשב, כמה דקות במיגונית ונצא להראות להם מה זה.

אבל הדקות מתארכות. ובמקום צפירת הרגעה נשמעות צעקות בערבית. יש חדירת מחבלים, נופלת לדביר ההבנה, והוא ניגש מייד לדלת המיגונית. הדלת לא ננעלת אך הוא לא מוותר. בואו נחזיק שלושתנו, הוא מציע ועומד ראשון. דביר חסון מאוד, צבי ואזולאי דקים. אין לו בכלל התלבטות. הוא עוטף את הידית באגרופו הגדול ונועל אותה בתוכו. צבי ואזולאי אוחזים בידו. אנחנו ביחד, הם אומרים לו, יודעים שכוחו יעמוד להם, רוצים שחברותם תעמוד לו.

וכך באגרוף של ברזל עומדים שלושתם נחושים לא לוותר.

לפתע הידית זזה. קולות בערבית נשמעים קרובים. דביר מסמן לחבריו לשתוק, ומגביר את האחיזה.

המחבלים מגבירים את כוחם על הידית, מאיימים, בועטים.

אבל האגרוף המשולש לא במהרה יינתק. המחבלים חושבים שבעוד קצת כוח יכריעו אותו. הם לא מבינים שלתוך האגרוף הזה דביר יוצק באותם רגעים את כל האהבה והדאגה לחבריו. ואת הכוח הזה אין להם שום סיכוי שבעולם לשבור.

לאחר שעות של מאבק עיקש בדלת, המחבלים הכושלים מחליטים להניח מטען כדי לפרוץ את המיגונית.

המטען מתפוצץ אך המיגונית נשארת נעולה. דביר שעמד ראשון נהרג אך חבריו נשארו בחיים.

אהבתו לחבריו הצילה אותם גם במותו. אגרוף הברזל שנשמר הופך כעת ליד פתוחה שמפזרת רגש חם של חברות עמוקה, לכל מי ששומע את סיפורו.


כתבה - רותם רסלר

Comments


bottom of page