איתי בן ה־22 מקיבוץ קבוצת יבנה היה קרוב מאוד לשחרור מצה"ל. אחרי שנים של שירות כלוחם ביחידת דובדבן הוא חיכה לחיים כאזרח חופשי מדאגות, ורקם תוכניות לעתיד. אל המסיבה בקיבוץ רעים יצא ביום שישי בלילה יחד עם חברו הקרוב בן, כשעל גבם תיק עמוס תפוחים וכריכים טעימים. לשומר בשער הקיבוץ, שלא הבין מדוע הם יוצאים בשעה מאוחרת כל כך, הבטיח איתי להביא איתו משהו מתוק במיוחד בשבילו כשיחזור.
המסיבה הייתה כל מה שחלמו. הם רקדו, התפרקו, צחקו. נהנו מרגעים של אושר.
כשעלתה השמש על שטח המסיבה ברעים החלו גם האזעקות. מהר מאוד איתי מצא את עצמו באמצע שדה קרב, כשהוא ללא נשק וללא מדים, מפקד על מבצע חילוץ בלתי נתפס של עשרות פצועים שזעקו סביבו לעזרה. איתי הלוחם ידע לפעול בסביבה מלאת מחבלים והנחה את השוטרים סביבו כיצד לחלץ את הנפגעים תחת אש, הכווין את האמבולנסים והרכבים אל נקודות הפינוי הבטוחות והגיש עזרה לנפגעים, עד מותו.
כשהחלו ימי השבעה, הגיעו אל הקיבוץ של איתי ניצולים שחבו לו את חייהם. הוריו שמעו מהאנשים שהצליחו להימלט מאזור המסיבה כיצד איתי וחברו בן חזרו אחורה שוב ושוב, גם לאחר שהצליחו לצאת מאזור הסכנה, כדי לעזור לפצועים ולהעלות אותם לאמבולנסים.
"כל כך הרבה אנשים אמרו לנו שהם ראו אותו בסרטונים מתרוצץ, מפנה פצועים, מגיש עזרה לכולם", סיפרה אמא של איתי. כשעתיים לאחר שהחלה הלחימה השאיר איתי הודעה לחברה שלו כרמל. הוא כתב שהוא אוהב אותה ומתגעגע אליה ושנפגע בגבו וברגלו. מאותו הרגע לא הגיע אות חיים מאיתי, עד שהגיעה לבני משפחתו ההודעה על מותו.
בן ואיתי לא חזרו מהמסיבה שכל כך חיכו לה, אך אנשים רבים קיבלו את חייהם במתנה בזכות התושייה ואומץ הלב של שניהם, ולא ישכחו אותם לעולם.
כתבה - נעמי טולדנו
Kommentare