אַיָּה וְהִישָׁאם

הורידו את הסיפור

איה מידן מקיבוץ בארי קמה מוקדם בבוקר שבת שמחת תורה. בשש בבוקר כבר יצאה לרכיבת כביש. איה מאוד אוהבת את השעות האלה. זה הזמן הפרטי שלה.

אבל באותה שבת איה לא הספיקה להרחיק ואזעקות צבע אדום התפרצו אל השקט. הטלפון שלה צלצל. בעלה עמרי אמר שהיא חייבת לשוב הביתה. איה הסתובבה לכיוון שער היישוב, ואז היא שמעה וראתה את הישאם, וסים ומחמוד, עובדי חדר האוכל של הקיבוץ קוראים לעברה: "אל תבואי לפה, יש פה מחבלים!" היא התחילה לרוץ ולרוץ עד שמצאה מחבוא בין השיחים עם הישאם.

הישאם הוא בדואי והוא גר ביישוב רהט. איה והישאם שמרו על שקט ודיברו בתנועות ידיים. הם ידעו שהמחבלים לא מבחינים בין יהודי לבדואי. הם רוצים לפגוע בכל הישראלים. הישאם התקשר לאבא שלו נאסר, ולחש: "תעזרו לנו. אנחנו מתחבאים". בני משפחתו של הישאם- איסמעיל, דהאש, ראפי וחמאד יצאו מרהט מייד לכיוון בארי. בדרך הם פגשו המון צעירים שברחו מהיריות במסיבה ברעים, ולמרות שמיהרו מאוד הם לקחו אותם ברכבם למקום בטוח. הישאם ואיה חיכו. כשהרכב מרהט הגיע הם רצו לתוך הרכב והתחילו לנסוע. פתאום הופיעו מולם הרבה חיילים של הצבא. החיילים לא זיהו שהם ישראלים ושלפו נשקים לעברם. "אל תירו! באנו לעזור! אנחנו ישראלים, אזרחים!" צעקו כולם. איה יצאה מהרכב. "אל תירו עליהם! הם עזרו לי." היא קראה לעבר החיילים והם אספו אותה ולקחו אותה לתחנת המשטרה באופקים לשם הגיעו עוד הרבה אנשים שהיו במסיבה ברעים. ואז אמרו לאיה שאופקים לא מקום בטוח שהיא צריכה להעלות על האוטובוס לבאר שבע.

הטלפון של איה צלצל. "איה, תסתכלי דרך החלון!" איה הביטה מחלון האוטובוס וראתה מכונית ובתוכה את הפנים של יאסר ומוחמד, שניים מבני משפחתו של הישאם, נוסעת לצד האוטובוס.

"את לא לבד", הם אמרו "אנחנו ניסע איתך עד שתגיעי למקום בטוח". וככה היה. הם ליוו אותה ברכבם, כמו מבקשים שהסוף הטוב יקרה להם ביחד.

מבאר שבע איה המשיכה לכפר הנגיד, למשפחה של עמרי ורק יום למחרת פגשה את עמרי, בעלה, והילדים שכולם בריאים ושלמים אחרי שהצבא חילץ אותם מהממ"ד.

כתבה - עינת ברזילי