כל מי שהכיר את רס"ן אריאל בן משה ידע שאם יש משהו שהוא ממש אהב, זו ריצה טובה. בגשם, בחמסין, נגד הרוח ועל ההרים - אריאל אהב לרוץ, ובמיוחד ריצות ארוכות במקום האהוב עליו בעולם, ארץ ישראל. למעשה מאז ומתמיד רץ אריאל ובכל מקום: במעלות תרשיחא שבה גדל, בפנימייה הצבאית בחיפה, בהכשרתו בצנחנים, בבית הספר לקצינים, וכן, גם בשבעה באוקטובר.
באותו בוקר טייל אריאל עם אשתו יובל ברמת הגולן. הם התעוררו עם הזריחה ויצאו מן האוהל אל האוויר הקריר והנוף הפסטורלי. קצת מצחיק לחשוב שיום לפני כן הם בכלל טיילו במצפה רמון, לא? אבל כשאתה מפקד פלוגת לוחמים בסיירת מטכ"ל, כל שנייה פנויה עם אהוביך יקרה מפז.
את השלווה הפר צלצול טלפון: "אריאל, אני מצטערת להפריע לך בחופשה", אמרה קצינת הקשר, "יש אירוע ביטחוני מתגלגל בדרום, אנחנו צריכים שתגיע הכי מהר שאתה יכול!"
אחרי תשע שנים ביחד יובל יודעת שכשמדובר בצבא – אריאל לא מרבה במילים ופשוט מתחיל לרוץ. תוך דקות האוהל והציוד כולו מקופלים אל תא המטען והשניים מאיצים לביתם. "יש דיווחים רבים מהדרום, היו גם ניסיונות חדירה של טנדרים..." מעדכן שדרן הרדיו המודאג. תוך כדי הנסיעה אריאל קורא טלפונית למאות לוחמים שהכיר ומכווין אותם לאזור.
כשהם מגיעים הביתה אריאל ממהר ללבוש מדים ולהיפרד מיובל בנשיקה, וממשיך לדהור דרומה ברכבו לכיוון קיבוץ רעים.
בקרב הקשה שהתחולל אריאל רץ ונלחם בשבילי הקיבוץ כמו אריה אמיץ. בליבו הוא יודע שרק לזה התאמן כל השנים, כדי להילחם למען המולדת האהובה שלו. הוא רץ קדימה, מוביל בעוז את חייליו אל הניצחון ומחסל מחבלים. כשהם מגיעים אל המשק האחרון ברחוב, אריאל מבין שיש שם אזרחים הזקוקים לחילוץ ומזנק פנימה, שם נפגע מאש האויב ונהרג.
מאז אריאל רץ במחשבות של כולם: של תושבי מעלות תרשיחא, של חבריו מהפנימייה, של חטיבת צנחנים, של בית הספר לקצינים, של משפחתו, של אהובתו יובל ועכשיו – גם שלכם.
כתב: בר מנור
Komentáře