אוריאל כהן הוריד את אשתו חנה ליד בית הקפה. ממש קרוב לדלת הכניסה. כך תמיד היה עושה כשהיה לוקח אותה למסעדה או לאירוע. היה מוריד אותה קרוב ואחר כך נוסע לחפש חניה, שלא תצטרך ללכת הרבה.
זאת לא הייתה יציאה חגיגית. להפך.
יומיים לפני כן חברו הטוב נהרג לידו בזמן הלחימה בעזה. הוא יצא הביתה לביקור קצר, נשק לשתי בנותיו הקטנות ומשם יצא עם חנה לשבת בבית קפה ולדבר.
כשהגיעו לשם ראו שהמקום מלא באנשים, חנה הייתה בטוחה שאוריאל יתעצב מהמחזה. הוא בטח יחשוב, איך אנחנו מסוגלים להמשיך לחיות, לצאת ולשמוח כאילו אין מלחמה? איך יכול להיות שבזמן שאנשים מקריבים מזמנם ומחייהם אנחנו ממשיכים כאילו כלום?
אבל אוריאל, בעל העיניים הכחולות, הגדולות והבורקות התבונן על האנשים במסעדה, מזג שמפניה לכוס זכוכית גדולה ואמר לה: "איך אני שמח שהמסעדה מלאה, שהעורף חזק. בשביל זה אני נלחם".
הלב הגדול של אוריאל ידע לשמוח על הטוב גם כשהוא פגש עצב גדול. זאת הייתה תכונה מיוחדת שלו. בפעם אחרת למשל, ניגש אליו אדם זר ברחוב ואמר לו שאין למשפחתו כסף לחגוג את החג. אוריאל הושיט את היד לכיס והוציא את הארנק, שלף מתוכו כסף והושיט לאיש הזר. עיניו התכולות רצו לפגוש את עיניו של הזר כשהן מחייכות יותר, אך מהעיניים שמולו ניבט רק עצב ואוריאל הבין שהוא זקוק לעזרה גדולה יותר. "חכה רגע", הוא אמר לאותו האיש, והלך לכספומט כדי להוציא לו סכום כסף גדול. כשידו הושטה בשנית לידו של הזר, הביטו אליו עיניים מחייכות והלב פעם בעוצמה.
אוריאל התגייס למילואים בשבעה באוקטובר. הוא היה מפקד נמ"ר (רכב קרבי משוריין) ביחידת הסיוע המנהלתי בחטיבת גבעתי ונפל בקרב בעזה.
אומנם הלב הגדול שלו הפסיק לפעום, אבל בכל פעם שאנחנו חיים בארץ שלנו בשמחה ובכל פעם שאנחנו עושים מעשה טוב הלב שלו עוד פועם בתוכנו חזק.
הרי בשביל זה הוא נלחם.
כתבה: נעמה פרנקל
Comments