חשוך בעזה.
אין מים בברזים, אין חשמל והחורף הקר והרטוב לא עושה חסד עם התנאים הקשים של החיילים.
חייל אחד מנסה לשבור מקל סטיקלייט כדי לזכות במעט אור. הוא מנסה ומנסה ולא מצליח, "די! נמאס כבר מהמקום הזה! בלי חשמל, בלי מים, נמאס לי!" הוא מתעצבן ומסנן בשקט מבין שפתיו. רותם לוי, סגן מפקד הפלגה ביהל"ם (יחידה הנדסית למשימות מיוחדות), עומד לידו ושומע.
המפקד רותם מתקרב אל החייל, מניח יד על כתפו ואומר ברוגע: "תסתובב. אתה רואה את האור שם, רחוק? אלה האורות של קיבוץ נחל עוז ובשבילם, המבוגרים, הצעירים והילדים, אנחנו כאן. גם אם קשה ואין חשמל ואין מים. בשבילם". החייל מצליח לנשום עמוק ומחבק את מפקדו חיבוק חם.
"רותם, מה האתגר הכי גדול שלך בלחימה?" שואלת אותו שוהם, אשתו, באחת מהיציאות שלו הביתה במהלך המלחמה.
רותם שותק. מה יענה?
"אתה בסך הכול בן 24, אתה מפקד על חיילים שמבוגרים ממך ויש להם ניסיון גדול יותר משלך. תגיד לי איך אתה מצליח לגרום להם להקשיב לך וללכת אחריך?"
"את צודקת." הוא עונה לה. "זה באמת אתגר, אבל שתדעי שלמרות שאני מפקד עליהם ומוביל אותם, אני רוצה גם להקשיב להם וללמוד מהם. הרי הלחימה היא המשימה של כולנו".
רותם היה מנהיג קשוב. בגלל שכל אחד הרגיש שהוא מקשיב לו, הוא לא היה צריך הרבה מילים כדי להניע את פקודיו. כך, בשקט, הוא הוביל גם את המתנדבים בקייטנות הקיץ לילדים עם צרכים מיוחדים שהוא ארגן, וגם את האוהדים בארגון אוהדי הכדורסל של מכבי תל אביב, שבו היה חבר.
באחת ממשימותיו בעזה רותם הוביל את חייליו בסמטאותיה המסועפות. "חכו פה לאישור שלי", הוא עצר אותם. "אני הולך לבדוק אם בטוח להיכנס למבנה שלפנינו". כשרותם נכנס לבית, הוא נהרג.
בגופו הציל את חייליו שהמתינו למפקדם, לחברם, למנהיגם הנערץ.
כתבה: אורה פולק
Comentarios