בבוקר 7 באוקטובר גבריאל וחבריו הצנחנים הוקפצו לכפר עזה. בעוד שחבריו השאירו בבית משפחות שחיכו לשובם לשלום, גבריאל יצא לבדו. ממשפחתו הוא נפרד כבר מזמן, כשעלה לארץ ישראל מדרום אפריקה.
הוא היה בסך הכול נער, בדיוק סיים את לימודי התיכון. "אתגעגע אליכם מאוד", אמר למשפחתו ולחבריו, "אבל למרות הגעגוע אני חייב להגיע לארץ ישראל. אהיה שם שנה אחת בלבד ואחזור. רק להכיר קצת את הארץ, רק ללמוד על הציונות שאנחנו מאמינים בה". גבריאל היכה שורשים פה בארץ ונשאר לשנה נוספת של לימודים. בסופה לא הייתה לו ברירה, הוא התאהב בארץ קשות והודיע להוריו שהוא עושה עלייה ויעבור לגור כאן לתמיד.
''אנחנו שמחים שאתה רוצה להתגייס, גבריאל'', אמרה אימו ניקול כשגבריאל בישר לה שהוא עתיד להצטרף לצה"ל. ''לזה חינכנו אותך. אבל אם יש לך אפשרות להתגייס לשנה אחת בלבד, למה אתה רוצה להיות קרבי? הרי תצטרך לשרת שירות מלא!'
''אמא,'' ענה גבריאל ברכות, ''אני רוצה לעשות את השירות המשמעותי ביותר שאני יכול''. גבריאל הוכשר להיות חובש פלוגתי, ולמרות שהוגדר כ"חייל בודד" בשל המרחק ממשפחתו, הוא היה עטוף במשפחות מאמצות מהפלוגה.
כמה דקות לאחר שנכנסו גבריאל וחבריו הלוחמים לכפר עזה עם פרוץ המלחמה, אחד הלוחמים נפצע. גבריאל החובש רץ תחת אש לטפל בו. "בנימין, תחפה עלינו!" הוא קרא לחברו הטוב שיגן עליהם. במהלך הפעולה בנימין גם נפצע.
הם הסתכלו סביב וחיפשו רכב שיפנה אותם לבית החולים. לפתע עצר לידם רכב אזרחי והנהג סימן להם בתנועות ידיים לעלות. גבריאל העלה את בנימין לרכב והם דהרו אל הכניסה לקיבוץ. בום! הרכב התנגש במחסום של צה''ל. ''מי אתה?!'' שאלו החיילים את הנהג. ''הוא מהקיבוץ" אמר גבריאל, "הוא כנראה אילם. הוא עוזר לנו!'' החיילים חקרו את הנהג, וגילו לתדהמתם שהוא מחבל שהתכוון לקחת אותם איתו לעזה. כך ניצל גבריאל והמשיך להילחם בעזה בשביל המדינה שהוא כל כך אוהב.
גבריאל, החייל הכי לא-בודד במדינת ישראל.
כתב: ברוך קמפינסקי
Comments