בבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר, התעורר גל גריסרו מקיבוץ זיקים לקול האזעקות הרמות והבלתי פוסקות. הקיבוץ שבו הוא מתגורר שוכן קרוב מאוד לעזה. גל ידע שאולי יזדקקו לעזרתו. הוא הרי רופא, חובש כונן במד"א, ואפילו נהג אמבולנס.
גל הבין שהפעם משהו מתרחש, משהו שונה מהרגיל.
האזעקות לא פסקו וגל, אשתו וארבעת ילדיו נשארו בממ"ד בתוך הבית שלהם. הם כבר רגילים.
כעבור זמן מה גל שמע את הכלב שלהם נובח ביללות חזקות. הוא החליט לצאת בזהירות ובזחילה על ארבע לעבר הגדר. שם הוא מצא את הכלב האהוב שלו. מפני שנבהל מהאזעקות, הוא קפץ לשכנים ונתלה בצורה מסוכנת.
אחרי שהצליח לשחרר את הכלב גל חזר הביתה בזחילה, וברקע כל הזמן אזעקות ופיצוצים.
לפתע נפל החשמל ועם מעט הקליטה שנשארה הם הצליחו להיות בקשר עם השכנים והחברים בקיבוץ.
אחד מחברי כיתת הכוננות, שאחראים להגן על הקיבוץ, הצליח להתקשר לגל ולספר לו שיש כמה חברים שנפצעו מההפצצות וזקוקים לרופא שיגיע מהר לטפל בהם ולהציל אותם.
גל התלבט מה לעשות. האם כדאי להשאיר לבד את בני המשפחה ולצאת לטפל? אשתו הגיבורה אמרה לו: "צריכים אותך שם. אתה חייב ללכת לעזור להם". גל יצא מייד לטפל בפצועים בחדר מיוחד שהכינו לשם כך. כשהוא הבין את מצבם הוא התקשר למד"א כדי שיבואו לפנות אותם. הם הודיעו לו בצער שהם לא יכולים להתקרב לקיבוץ ולא יכולים לעזור. גל התקשר לבנו הגדול, שגם הוא חובש כמוהו וגם הוא גר בקיבוץ, ורתם אותו למשימה.
במשך חמש שעות טיפלו גל ובנו במסירות ובמאמץ גדול בפצועים, תחת אש. לבסוף החליטו להסיע את הפצועים בעצמם לבית החולים.
גל מספר שהוא אומנם היה האחראי לפצועים, אבל בשבילו מי שהיו הגיבורים באמת היו אנשי כיתת הכוננות, שהיו אמיצים מאוד ושמרו על קיבוץ זיקים שלא ייכנסו אליו המחבלים.
כתבה - יעל שבח
Comments