בבוקר ה-7 באוקטובר שעונו המעורר של ישי סלוטקי לא פעל. קולו הוחלף בסירנות רועמות, שהכניסו את משפחתו ואת כל תושבי באר שבע למרחבים המוגנים. בבניינם התכנסו השכנים המבולבלים בחדר המדרגות. מבזקי החדשות לצד ההמולה במקום הבהירו לישי כי ישראל נכנסת למלחמה.
הוא לא יספיק להתפלל הבוקר. הוא מחליף את בגדי השבת במדים, לוקח את האקדח ומלווה את אשתו אביה ובתם התינוקת, בארי, אל הבניין הסמוך שבו מתגורר אחיו. בהגעתם הוא נפרד מהן לשלום ורץ אל הרכב. היעד: עוטף עזה, אזור המותקף על ידי רקטות ומחבלים שחדרו לישראל.
דקות בודדות עוברות עד שנועם אחיו מבין לאן ישי נוסע. שנייה לאחר מכן הוא שולף את המדים הישנים, מרכיב את נשקו האישי ומתניע את רכבו. בעודו מדרים, הוא מצליח לתפוס את ישי בטלפון והשניים נפגשים ומתכנסים לרכב אחד כדי להילחם בכוחות משותפים. האזעקות הבלתי פוסקות לא עוצרות אותם, גם לא אחיהם אורי שמתקשר לנזוף בהם, והם נוסעים ונוסעים.
הדרך הארוכה לעוטף מגלה להם שהנוף הפסטורלי שבו נהגו לטייל להנאתם, הפך לשדה קרב. רבים הצמתים שבהם יכלו להתחרט ולחזור לחיק משפחותיהם, אך בליבם האמיץ הם יודעים שגיבור אינו עומד מנגד בעת צרה. הם ממשיכים לנסוע דרומה וחונים בתחנת אוטובוס שוממה בקיבוץ עלומים. הם מסתערים קדימה.
אל הסירנות מצטרפות עכשיו שריקות הכדורים. ישי ונועם מנהלים קרב עיקש, כתף אל כתף, בעשרות מחבלים שנמצאים על גדרות הקיבוץ. איכון הטלפונים שלהם מעיד על קרב מתיש, וסרטונים ממצלמות הרחוב משקפים את העוז והגבורה של צמד האחים, שללא צו שמונה דהרו אל הדרום, חיסלו מחבלים אך גם נהרגו יחד בקרב.
בדרכם האחרונה לחלקת הקבר, קילומטרים התמלאו בדגלי ישראל, שנישאו על ידי דתיים, חילונים וחרדים כאחד. הם בכו עם משפחת סלוטקי שאיבדה צמד בנים קסום והזכירה לכולנו כי אנשים אחים אנחנו, הלוחמים יחד כתף אל כתף.
כתב - בר מנור
Kommentare