בצעדים נחושים פוסע מעוז פניגשטיין על אדמת עזה, מדלג בזהירות בין ההריסות שהותירו אחריהם מטוסי חיל האוויר. ההליכה באזור קשה ומסוכנת, חיילים רבים נופלים ונפצעים.
המחלקה כבר חצתה את הרחוב ההרוס אל הצד השני, אך מעוז, כתמיד, מחפש ללכת דווקא בדרך אחרת ולא צפויה. גם ברחובות ירושלים הרימו גבה בחיוך כשהיה רוכב על חד אופן כשהוא לבוש מדים, וקיטבג צה"לי כבד על גבו כשהוא בדרכו לאוטובוס שיקח אותו לצבא. מעוז המשיך בדרכם בעזה מבלי לחצות, כדי לאבטח את חבריו טוב יותר.
הכוח מגיע לבית שישמש להם כבסיס להמשך הפעילות המבצעית. כולם מותשים, אבל אין זמן לנוח. המפקד מחלק משימות, קובע תורנות שמירה ומודיע: "בחמש וחצי בבוקר, בכוננות עם שחר, אני רוצה את כולכם ערים ומוכנים". הלילה חולף במהירות וצריך לקום עוד לפני זריחת השמש. הלוחמים העייפים מתקשים לפקוח עיניים, כשריח טוב מתגנב לאפם. מעוז מגיע כבר לבוש ומוכן, ומוזג לכולם קפה חם שיעזור להם להתעורר.
"אין כמוך!" אומר גל, "מתי הספקת?"
מעוז מחייך ולא עונה.
אחרי ימים ארוכים של קרבות, גם מעוז קיבל חופשה קצרה בבית. בדרך חזרה הוא עובר בשטח הכינוס הצבאי בכניסה לעזה. יש שם המולה רבה: פה חיילים מחכים להיכנס, שם חיילים שבדיוק יוצאים, יש שמחפשים ציוד, יש שמחזירים אותו.
לפתע מעוז רואה צלף עם רובה צלפים יוצא מעזה. "הי, אתה מחזיר את הנשק הזה?"
"כן", משיב לו הצלף בחיוך, "אין לי מה לעשות איתו בבית".
מעוז מתלהב ומשכנע את הצלף להשאיר לו את הנשק וגם להדריך אותו איך להשתמש בו. "זה יהיה שדרוג אדיר לצוות שלנו!"
כשהוא מגיע אל החבר'ה כולם מתפעלים מהציוד החדש. בפעם הקודמת מעוז הגיע עם רחפן, עכשיו נשק צלפים. "מה תביא לנו בפעם הבאה? מסוק?"
אחרי שבועות ארוכים של לחימה מעוז נפל בקרב. חבריו יתגעגעו תמיד לחייל שכל הזמן חיפש במה עוד אפשר להתייעל ואיך עוד אפשר לעזור.
כתב: חיים שרייבר
Comments