top of page

הַחִבּוּק שֶׁל צִפּוֹרָה


"מי בא לאמא? למי התגעגעתי כל כך??" ציפורה בן נון פורסת את ידיה וממהרת לחבק בהתרגשות את שני התינוקות שלה.

כבר יותר מחודש ששני הקטנטנים גרים אצל סבתא האלופה בפתח תקווה, ופוגשים את אמא והאחים הגדולים רק בשבתות. ככה זה כשיש מלחמה בחוץ, ואמא היא עובדת סוציאלית שאחראית לעזור לכל תושבי העיר. גם שאר הילדים כמעט ולא רואים את אמא בבית. היא יוצאת מוקדם בכל בוקר וחוזרת מאוחר מאוד, אחרי שהם כבר הולכים לישון.

התפקיד של ציפורה הוא לדאוג לרווחת תושבי העיר אופקים אחרי שעברו את מתקפת המחבלים הקשה ב-7 באוקטובר. היא מוודאת שכל מי שגר בעיר וצריך עזרה כלשהי – תהיה לו כתובת לפנות אליה.

"אדון לוי", היא אומרת לקשיש בטלפון בחיוך, "אתה לא צריך לדאוג: מצאתי בשבילכם מקום בבית מלון בים המלח, שיהיה לכם קצת שקט ולא תשמעו את האזעקות. אפילו דאגתי לכם להסעה מסודרת!"

כך ציפורה מרגיעה ומוצאת פתרונות למי שהבית שלו נפגע מהטילים ועוזרת למי שאיבד את העבודה שלו או שאין לו מספיק כסף לאוכל או בית.

היא גם מלווה משפחות שבן משפחה שלהם נהרג ודואגת להחזיק להם את היד ברגעים קשים.

רגע, אבל איפה אבא קובי?

הוא יצא למילואים ביום שהתחילה המלחמה.

כולם יחד מתאמצים לעזור זה לזה: הגדולים מכינים לקטנים כריכים לבית הספר, לוקחים אותם ועוזרים להם להתקלח, הם מכינים יחד שיעורי בית, והקטנים מטאטאים את הרצפה אחרי הארוחה ועוזרים לקפל כביסה. בהתחלה הדודה והשכנות שמרו על הילדים בזמן שאבא ואמא לא בבית, אך כשהמלחמה התארכה הם הלכו לישון אצל חברים. רק בשבתות כולם חוזרים הביתה (לפעמים אפילו אבא מצליח להגיע מהצבא!), קצת נחים יחד ואוגרים כוחות לעוד שבוע עמוס.

הילדים יודעים שהעבודה של אמא ואבא חשובה מאוד, ומשתדלים להתלונן רק קצת אפילו שהם כבר נורא מתגעגעים!


כתבה: אורה פולק

Comments


bottom of page