top of page

הֶחָתוּל שֶׁל אוריקי


"עדידי, למה אתה עקשן?" שאלו אבא ואמא את בנם הבכור, למרות שידעו שדבר לא יעזור. עדי ליאון התגייס לשירות קרבי בגבעתי והתעקש להישאר ולהיות לוחם למרות שנפצע באחד האימונים. "אני מספיק בריא ויכול לחזור לתפקיד בגדוד בשטח", ענה בהחלטיות.

מאז שהיה קטן הוכיח שהוא יודע להשיג את מבוקשו: הוא אהב ליצור מוזיקה והפך את המחסן הקטן בגינה לאולפן הקלטות פרטי משלו. הוא אהב לעשות שמח לכן הבית שלו היה תמיד מלא בחבר'ה, מסיבות וצחוקים.

בערב שמחת תורה בילה עדי עם חברים עד הבוקר. כששמע בבוקר את האזעקות מיהר לארוז תיק ולצאת לדרך למרות העייפות. הוא הגיע עם הגדוד שלו לקיבוץ כפר עזה, שם נלחמו באומץ במחבלים וחילצו תושבים. אחרי כמה ימים, כשההורים שלו הצליחו להגיע אליו לדרום עם אוכל טעים לשבת, נזכר עדי בגעגועים בארוחות שבת אצל סבא וסבתא והתקשר אליהם בהפתעה. הם כל כך התרגשו לקבל טלפון מהנכד הבכור תוך כדי מלחמה ולשמוע "סבא, תעשה לי קידוש!"

עדי וחבריו המשיכו להילחם ונכנסו לעזה כדי לנצח את החמאס אחת ולתמיד, אך בזמן שישבו יחד ברכב הנמ"ר, ירו עליהם המחבלים טיל שפגע בהם. עדי ועשרה חיילים שלחמו לצידו, נהרגו.

"לקרוא לאחר מותי", כך רשם על המחברת שנמצאה בתיק שלו. עדי החליט להשאיר מכתב למקרה שלא יחזור מהמלחמה והקדיש מילים לכל אחד בנפרד: לחברים, להורים, לאחיותיו זהר ואורי. לאוריקי הקטנה והאהובה הוא אפילו צייר חתול כדי לשמח אותה. בעמוד האחרון כתב: "אני יוצא למלחמה הזאת בידיעה שאני לא בטוח חוזר, אבל אני מאמין בלב שלם במה שאני עושה. אין לנו ארץ אחרת ועכשיו תורי להגן עליה... זה החינוך שנתנו לי הוריי, בזה אני מאמין".

עדי לא ידע שהמילים שלו יגיעו להרבה מקומות בארץ ובעולם וייתנו כוח להמון אנשים. בעיקר לאוריקי אחותו, שמדברת עם עדי ויודעת שהוא מקשיב לה מלמעלה, בדיוק כפי שהבטיח לה במכתב עם החתול.


כתבה - שלומית קמפינסקי

Commentaires


bottom of page