מלבד מי שחייב היה להישאר, רוב תושבי תלמי יפה, מושב קטן ליד אשקלון, עזבו את המקום באופן זמני.
רק מי שצריך לשמור או לעבוד בחקלאות, נותר בו. וגם חיילים רבים ששומרים על ביטחון הנגב בתקופת המלחמה.
כמובן שכל הילדים עזבו, ילדים הרי אינם שומרים וגם אינם עובדים.
חוץ מילד אחד, שקוראים לו עידו. הוא נאלץ להישאר עם ההורים שלו. כל החברים שלו לא נמצאים, הוא לא הולך לבית ספר וגם אין לו חוגים.
יום אחד החיילים שיחקו כדורגל והופתעו כאשר כדור שעף למרחק נבעט בחזרה למגרש על ידי ילד. הילד הוא עידו.
החיילים הזמינו אותו לשחק איתם. עידו שמח מאוד, כי בכל התקופה האחרונה הוא היה עצוב ולא יצא כמעט מהחדר שלו.
למחרת עידו ביקש מאמא שלו שתעיר אותו מוקדם, כדי להגיע למסדר הבוקר של החיילים.
מכיוון שהוא עמד איתם בשורה במסדר, הם נתנו לו מספר, כמו שכל חייל מקבל. וכשביצעו ספירה וכל אחד צעק את מספרו, נשמע קולו הצעיר של עידו צועק "שתים עשרה" וכולם ידעו שהוא חלק מהיחידה.
מאחר שהוא הגיע למסדר וכבר קיבל מספר, החליטו החיילים לתת לעידו תפקיד אחראי – להיות אחראי לתיק הציוד הרפואי, שאף פעם לא ישכחו אותו.
עידו לא היה רק אחראי לציוד, הוא גם למד על אודות הציוד הרפואי שבתיק וגם השתתף במפגש של היחידה.
מאז, בכל בוקר עידו מתייצב לאימון הכושר של החיילים וכל ערב מצטרף אליהם לארוחת הערב.
לפני מספר ימים בטקס חגיגי העניקו הלוחמים לעידו את סמל המחלקה.
ואם אתם חושבים שהחיילים עשו לעידו טובה בזה שהם צירפו אותו אליהם, אתם אולי צודקים, אבל תדעו, שגם עידו עזר מאוד לחיילים. בכל פעם שהם ראו אותו, הם חשבו על הילדים שלהם בבית, ועל הילדים של יישובי עוטף עזה וגם עליכם - ילדים מכל הארץ, ונזכרו בשביל מי הם נלחמים ועל מי הם שומרים.
תודה גדולה לעידו, שעזר לחיילים לעזור לכולנו.
כתב - יונתן אופיר
Yorumlar