בבוקר השבת שבה פרצה המלחמה, האחות מיכאלה קורצקי התעוררה מרעש הטילים והאזעקות. היא הבינה מיד שקורה משהו נורא. היא ומשפחתה נכנסו לממ"ד, וכמה דקות לאחר מכן היא קיבלה טלפון מחבר כיתת הכוננות המגינה על היישוב: "את בבית? אפשר להביא אלייך פצוע? הוא חייב שיטפלו בו".
מיכאלה היא מיילדת בבית החולים סורוקה בבאר שבע ומשמשת האחות של קיבוץ עלומים מזה 17 שנה.
מיכאלה יצאה מהממ"ד, קיבלה את הפצוע והשכיבה אותו במטבח של ביתה. היא טיפלה בו בעזרת ציוד עזרה ראשונה שהיה לה בבית והצליחה לייצב אותו. האחות והפצוע התיישבו מתחת לשולחן במטבח. אי אפשר היה להרים את הראש, מסביבם ירו כל העת על הבית ומסביבו. מיכאלה הבינה שהם בלב הקרב.
חצי שעה חלפה. שוב הטלפון מצלצל.
"אני מביא לך עוד פצוע הביתה", אמר חבר כיתת הכוננות.
הציוד הרפואי אזל. מה הם יעשו? "תארגנו לי חומרי חבישה נוספים וציוד רפואי!", היא מבקשת מהלוחמים. הם ממלאים את המשימה והיא מטפלת בפצוע. בכל אותה העת נמשך הירי המַסיבי מחוץ לבית. היא שומעת את הכדורים שורקים מעליה ורואה את הקרבות מחלונות ביתה. תחת אש כבדה היא מתפקדת בגבורה.
"עשיתי מה שיכולתי, בעזרת בעלי ובעזרת אביו", היא מספרת. "הוא נכה צה"ל שנפצע במלחמת ששת הימים. שניהם הסתכנו ויצאו מהממ"ד כדי לעזור". היא הצליחה לייצב גם את הפצוע השני, אבל הבינה שהוא פצוע קשה יותר וחייב שיפנו אותו לבית החולים. בעלה, יחד עם חבר מהיישוב, הצליחו לפנות אותו בכוחות עצמם תחת אש בלתי פוסקת.
במהלך היום התכתבה מיכאלה עם חברות הקיבוץ, וביניהן הנשים של חברי כיתת הכוננות הלוחמים באומץ בשטח. היא לא מסרה בדל מידע על חבריהם שנפצעו, כדי לא להוסיף בהלה.
"אני מיילדת", היא אומרת. "ליילד זה קסם כל פעם מחדש, ופה אפשר לומר שהם נולדו מחדש".
כתבה - יהודית אגסי-דמרי
Comments