הַצִּיּוּר שֶׁל אֵיתָן

הורידו את הסיפור

מאז שמחת תורה הציורים של איתן פיש כבר לא מסתובבים בבית. הוא היה אומן מוכשר: צובע מיניאטורות של גיבורי על, מצייר ציורים מושקעים במיוחד, ואפילו פעם אייר את כל קירות הממ"ד בבית בדמויות מפו הדוב.

איך היה לו פנאי? כי הוא אהב לפתח את הכישרון שלו. גם כשלמד בישיבת ההסדר וגם כשהיה לוחם ומפקד בחיל השריון, הוא המשיך לצייר, ובחופשות בבית הוא היה משפר ומלטש את היצירות שלו. אך ברגע שפרצה המלחמה, הכול השתנה: איתן התארגן עם חייליו במהירות שיא, והם נסעו מהמוצב שלהם היישר לעוטף עזה. איתן הגן על הקיבוצים, עזר להדוף את האויבים, ולאחר מכן התכונן להיכנס ללחימה בתוך רצועת עזה.

כשהכוחות נכנסו הוחלט להשאיר אותו מחוץ לרצועה, והוא חיכה לנס, שרק יכניסו אותו פנימה. כאשר קיבל אישור, הוא היה פשוט מאושר שיזכה להשתתף בלחימה.

באחד הימים דוד, אבא של איתן, סידר מעט את 'פינת הבלגן' בבית, המלאה ניירות מפוזרים (גם לכם יש כזאת?). בין הניירות הוא מצא ציור חדש: חייל אוחז בידו האחת בחרב ובידו השנייה מחזיק בידו של ילד, ושניהם צועדים לעבר טנק. לא היה ספק מה פשר התמונה: חייל שמצא ילד חטוף מחזיר אותו הביתה.

הציור אומנם לא היה גמור, אך הטנק נראה מושקע ומדויק. רק לוחם בחיל השריון יכול לצייר כזה טנק. בהמשך חבריו לצבא סיפרו שבכל הזדמנות במהלך המלחמה איתן הסתכל סביבו וחיפש – אולי ימצא אחד מהחטופים? המשימה הזאת עמדה כל הזמן לנגד עיניו.

איתן לא זכה לסיים את שהתחיל. הוא נלחם בקרבות בצפון הרצועה והציל עשרות לוחמים. טיל נ"ט, טיל חזק במיוחד, פגע בטנק שלו והוא נהרג. ואם תביטו בציור תראו שהחרב לקוחה מסמל החטיבה שגם נמצא ברקע, הטנק שייך לגדוד וההרים לקוחים מסמל הפלוגה. איתן חלם להגשים את המשאלה של כל אלה, ושל כל עם ישראל – להשיב את כל החטופים הביתה.

כתב - חיים אקשטיין