לוחמי גבעתי עמדו בסמוך לציר והביטו בשיירת הפליטים העזתים שעשו דרכם דרומה, הרחק מאזורי הקרבות. משפחות שלמות צעדו יחד ברחובות זרועי ההרס והחורבן, רבים מהם נשאו חבילות של בגדים ומזון.
המראה היה עצוב, אך היה חשוב לשמור על עירנות. כל אחד מבין הצועדים עלול היה להיות מחבל בתחפושת שעשוי לנסות ולתקוף את החיילים, והם לא לקחו סיכון.
"תראו אותם," אחד החיילים הצביע על קבוצה של כמה עשרות עזתים שצעדו יחד, מניפים דגלים לבנים מאולתרים כדי לסמן שהם נכנעים ומצייתים לפקודות הצבא. היו שם שתי נשים זקנות שהתקשו מאד בהליכתן. בצד הדרך הייתה זרוקה עגלת משא, והאנשים סימנו לחיילים שהם רוצים לקחת את העגלה כדי להשכיב עליה את הנשים הזקנות.
"תפדאל!" הלוחמים הנהנו, ואישרו לשניים מהם לגשת ולהביא את העגלה, אך היא הייתה כבדה והם לא הצליחו להזיז אותה ממקומה.
הלוחמים הביטו זה בזה. "אנחנו צריכים שהם יתקדמו, אבל הם צריכים עזרה." אמר אחד. "זו עשויה להיות מלכודת." הזהיר השני. "שניים ייגשו לעזור, ואנחנו נאבטח אותם," החליט מפקד החולייה.
שני החיילים התקרבו בזהירות, חבריהם התייצבו על המשמר בתוך נגמ"ש קרוב וכיוונו את נשקיהם לעבר הקבוצה, כדי לוודא שלא ינסו לפגוע בהם.
"נדחוף איתכם," הם סימנו לאזרחים, ובכוחות משותפים הצליחו לגרור את העגלה אל הדרך הראשית.
אחת הנשים הזקנות הצליחה לטפס בעצמה אל העגלה, אך האחרת הייתה מותשת מדי. היא שכבה באפיסת כוחות על גבי מזרון למרגלות העגלה. הגברים ניסו להרים אותה יחד עם המזרון, אך התקשו בכך. אחד החיילים הצטרף אליהם, ויחד הצליחו להשכיב את הקשישה בנוחות על גבי העגלה.
הצוות התרחק בזהירות וסימן לצועדים להמשיך בדרכם, כשלפתע הבחינו בשקיות האוכל שהקבוצה שכחה בצד הדרך, ומיהרו בעקבותיהם כדי להשיב את האבידה. "שוקראן! שוקראן!" הודו הקשישות ללוחמים ונופפו להם לפרידה.
כמה מוסריים ואנושיים הם חיילי צה"ל – אפילו בשעת הקרב. זוהי גבורה מיוחדת לעם ישראל.
כתב: יונתן אופיר
Comments