top of page

"הַשִּׁיר שֶׁלְּךָ"

מה עושים כשאי אפשר לזוז או לדבר אבל אפשר לחשוב ולהרגיש?

נועה זאבי הייתה מפקדת של חיילות טירוניות בבסיס זיקים. כשנשמעו אזעקות צבע אדום בבוקר שבת ה-7 באוקטובר כינסה נועה את החיילות שלה במיגונית והורתה להן להסתתר. אולם נועה עצמה לא הסתתרה. פעמיים יצאה מהמיגונית: בפעם הראשונה כדי לוודא שמשפחה עם ילדים ששהתה בבסיס פונתה, ובפעם השנייה כדי לסייע לרון, מפקדת באחת העמדות הקרובות. נועה ראתה את הודעת הווטסאפ שכתבה רון: "יורים עלינו!" וענתה מייד: "מגיעה".

עומרי, ידידה הטוב של נועה, ניסה לעצור אותה, אך נועה סירבה. היא לבשה את האפוד והקסדה, ויצאה. אולם נועה לא הגיעה אל רון. מחבל חמוש ירה בה והיא איבדה את הכרתה. עומרי שראה את נועה נפצעת לקח אותה לחדר מוגן, שם שכבה שקטה וחלשה. כעבור זמן שנדמה כנצח, פונתה לקבלת טיפול רפואי, אבל כאן רק מתחיל סיפור הגבורה של נועה.

בבית החולים שכבה החיילת האמיצה במיטתה, מורדמת ומונשמת. איש לא ידע אם תחיה או תמות, ואם תחיה - האם תוכל לדבר וללכת? אולם יום אחד אירע הנס. נועה הניעה את אצבעותיה במחווה המזכירה כתיבה. אימה הנרגשת מהרה להביא לה עט ונייר, והיא כתבה שתי מילים: אלטון ג'ון.

להתרגשותה של המשפחה לא היה קץ. הם מיהרו להשמיע את השיר "השיר שלך" האהוב עליה, ונועה החלה לנוע בקצב השיר.

כעבור זמן מה פקחה נועה את עינה הבריאה. קליע שירה המחבל פגע בעין השנייה, אולם נועה אמרה: "יש דברים גרועים הרבה יותר". היא למדה מחדש ללכת, לדבר, ותוך כמה ימים גם חזרה לצחוק ולשיר כמו שתמיד אהבה.

צוות בית החולים וכל חבריה ובני משפחתה של נועה ליוו את החלמתה, שמחים ומלאי התפעלות. וכשלא ראו אותם, הם שרו כולם בשקט, מאושרים, את מילות השיר שנועה כל כך אוהבת: "כמה נפלאים החיים כשאת קיימת!"


כתבה - יפעת גלבר

Comments


bottom of page