top of page

חִיּוּךְ שֶׁל גִּיל


גנדי פישיץ היה בסך הכל נער בן 17 כשהחליט לעלות לארץ ישראל מרוסיה הרחוקה. זה לא פשוט בכלל לעבור דירה לבד, לארץ אחרת, בגיל צעיר כל כך, אבל גנדי היה נחוש. הוא הצטרף לפרויקט 'נעלה' שעוזר לנערים ולנערות שעולים לארץ בגפם והתגייס לצבא. אחרי שמונה שנים הצטרף אליו אחיו יותם וההורים עלו לפני שש שנים.

בשירות הצבאי הוא השלים את תהליך הגיור, ורצה לבחור שם חדש. שם ישראלי. "מה אתם אומרים", גנדי שאל את החברים, "איזה שם עברי יתאים לי?"

לאור האופי התוסס והשמח שלו, החברים הסכימו פה אחד: לגנדי יקראו "גיל"! שם שפירושו שמחה ועליצות.

לפי הבדיקות הרפואיות שלו גיל לא היה חייב לשרת ביחידה קרבית. אבל הוא לא ויתר. הוא התגייס לשריון והיה חייל מצוין, לוחם בנשמה ואדם שקודם כול דואג לחברים שלו.

לפני 15 שנה גיל עבר אירוע רפואי קשה והצבא הודיע לו שהוא לא צריך להגיע יותר למילואים. שינוח וידאג להבריא. אבל גיל לא הסכים. הוא נשאר בחטיבה ולחם במלחמת לבנון השנייה, צוק איתן ומבצעים נוספים בצפון הארץ ובעזה.

גם כשחלה, גיל תמיד רצה להמשיך לתרום למדינת ישראל במחויבות ואדיקות אין קץ, וחבריו ליחידה מספרים שתמיד דאג לכולם, הגן ושמר עליהם לפני שדאג לעצמו.

בכל פעם שהיה צריך לצאת מהטנק כדי להביא כלי או לסדר משהו, הוא מייד קפץ והתנדב.

בקרב האחרון של חייו גיל היה חלק מטור שריון ארוך בשכונות המסוכנות בצפון עזה. עם חטיבת גבעתי הם ניהלו קרב עז על מפקדת חמאס בשכונה.

הלחימה באזור המפקדה הייתה קשה. האש ניתכה על הכלים כל כמה דקות. צריך היה לצאת מהטנק הממוגן ולהביא כלי מסוים. המפקד הסביר את המצב וגיל מייד צעק והתנדב. "אני יוצא! לכם יש נשים וילדים!" אמר לחבריו.

כשיצא מתוך הטנק גיל נורה ומת.

החברים שהיו איתו סיפרו שגם במותו על פניו היה חיוך. חיוך של גיל.


כתבה - עינת ברזילי

Comments


bottom of page