יובל עומד מאחור כאילו לא עשה כלום ועוד רגע הוא מתפוצץ מצחוק.
ענת אחותו מכניסה את הרגל לנעל והנה מגיעה הקריאה הרמה..."מי עשה את זה?? יובל, זה אתה! אני יודעת!" היא כועסת וצוהלת בבת אחת, "רק אתה מסוגל להכניס לנעליים שלי עגבניות חתוכות. איכס!"
יובל עמד בצד וכמו תמיד התגלגל מצחוק אחרי שמעשה קונדס שלו הצליח. כולם ידעו שיובל הוא מאותם ילדים שאף פעם לא משעמם לידם, תמיד הוא יפתיע עם איזה מעשה שאף אחד לא חשב עליו ותמיד זה יהיה יצירתי ומצחיק.
גם כשיובל ניר גדל הוא המשיך להיות השובב והאמיץ מכל החברים, הייתה לו תעוזה רבה והיצירתיות שלו מצאה את מקומה בשירותו הצבאי. הוא שירת בפלוגת הסיור של הצנחנים וכשגייסו אותו למילואים עם פרוץ המלחמה הוא חיכה כל העת להיכנס ללחימה בעזה והפיח רוח טובה בחבריו. כשסוף סוף נכנס להילחם הוא הרגיש שיש לו דרך להילחם טוב יותר, באופן שיפתיע את האויב לחלוטין.
יובל פנה למפקדים שלו ואמר להם שלדעתו כדאי לשנות את שיטת ההתקפה, למשל, שכדאי להפתיע את המחבלים בלילה בלי שירגישו ולא לחכות לאור היום. למרות שהיה חייל פשוט, המפקדים הבכירים הקשיבו ברצינות לדבריו. הם ידעו שיש לו הרבה תעוזה ומחשבה מקורית.
בזכות יובל שיטת הלחימה השתנתה וכך הצליחו להכניע הרבה יותר מחבלים.
יובל הרגיש שהוא עושה את הדבר החשוב ביותר שיכול ישראלי לעשות בתקופה הזו, להילחם על המדינה שלנו.
הפעם האחרונה שהיה בביתו שבכפר עציון הייתה בחופשה של שבוע מהמילואים, שבה ניצל את הזמן עם אשתו וחמשת ילדיו.
כשנפרד מהם לשלום ופנה לחזור לצבא, הוא יצא מפתח הבית לכיוון הרכב תוך כדי שהוא רוקד ושר וכולו מואר משמחה על הזכות שנפלה בידיו להיות לוחם בצבא.
יובל נהרג בקרב קשה, שגם בו נסך ביטחון בחבריו שידעו שיש להם על מי לסמוך. הם סיפרו שגם ברגעיו האחרונים, המתוחים והמאתגרים, הוא שמר על חיוך שובב ואמיץ.
כתבה: אורה פולק
留言