"בשביל מה הבאתם אותנו אם אנחנו לא נלחמים?" ידידיה אליהו מחה. אתמול המפקדים כבר הודיעו להם שסוף סוף הם יוצאים לדרך ומצטרפים לקרבות, והנה ברגע האחרון החליטו שצוותי הנדסה אחרים ייכנסו והצוות של ידידיה שוב נשאר מאחור.
כבר שבועות ארוכים שלוחמי ההנדסה הקרבית מתאמנים עם הפומ"ה שלהם לקראת הקרב. הפומ"ה הוא כלי רכב קרבי משוריין של חיל הנדסה קרבית שאפשר להיכנס איתו ללב שטח האויב. משתמשים בו כדי לפרוץ ולהרוס מכשולים, לפלס את הדרך ממוקשים, ולבצע משימות חבלה. אלה משימות קשות ומסוכנות, ולכן הם תרגלו כל תרחיש אפשרי, אבל לכולם כבר נמאס רק לשבת ולחכות. הם רוצים להיכנס לעזה ולהילחם בשביל העם שלהם. "אם ככה", אומר ידידיה, "עדיף שנחזור הביתה לחיים שלנו. באנו להילחם, לא מספיק לשבת ולנגן!"
ידידיה אומר את זה למרות שהוא מאוד אוהב לנגן עם החבר'ה. בערב, כשהם נחים מיום ארוך של אימונים, הוא מתופף על הג'מבה בזמן שאחד מהחברים מנגן בגיטרה והם שרים יחד שירים ישראליים שכולם אוהבים. הם מכירים כבר הרבה שנים, הם צוות בצבא אבל חברים גם בחיים האמיתיים.
צוות הפומ"ה השני מתכונן לצאת לדרך. לפתע אחד החיילים מודה שהוא מפחד מהקרב ומבקש להישאר בבסיס. עכשיו חסר להם איש צוות והם זקוקים למחליף. "תקראו לידידיה", אומר המפקד, "הוא כל כך התעקש לצאת לקרב, להשיב את הכבוד האבוד של מדינת ישראל. הנה ההזדמנות שלו".
ידידיה נפרד מחבריו וממהר להצטרף לצוות החדש. הוא לא מכיר אותם, אבל את העבודה הוא יודע היטב והם מצליחים לפעול בסנכרון מעולה, כאילו התאמנו יחד שנים. הם מגלים לוחם אמיץ ונחוש שמעודד אותם: מה יש לפחד? אנחנו עושים את הדבר הנכון. בהפוגות נפגשים הצוותים ומנגנים יחד. הם אפילו הביאו גיטרה לתוך הפומ"ה.
ידידיה נפל בקרב אחרי ימים של לחימה נחושה, מזכיר לכולנו שאסור לוותר. אנחנו כאן כדי לנצח במלחמה הצודקת של עם ישראל.
כתבה: רחל שירה אזרד
Comments