מה עשו שמונה ילדים בבסיס זיקים עם פרוץ המלחמה?
כשעמרי אלון הודיע לבני משפחתו שנוסעים לחגוג את שמחת תורה בבסיס בדרום הרחוק, לא כל הילדים התלהבו מהרעיון, אבל בבוקר יום שישי התייצבו שמונה מתוך עשרת הילדים לצד הוריהם ועשו את הדרך הארוכה מהיישוב כוכב השחר לגבול עזה.
הם התקבלו על ידי החיילים בחום והתאהבו במקום. כשתמה שאלה מה עושים אם תהיה אזעקת צבע אדום, כולם פרצו בצחוק. "את לא רואה? הבסיס כל כך קרוב לעזה. אין סיכוי שתיפול פה רקטה".
זאת הייתה טעות.
בבוקר שבת, קצת לפני השעה 7:00, נשמעו קולות של "בומים" בבסיס. קולות רבים. קולות לא רגילים.
בן רגע קפצו מהמיטות החיילים הגיבורים. הם נלחמו עם פיג'מות ונשק בזמן שהילדים התחבאו במיגונית יחד עם אימם מיכל. הזמן עבר, והבומים נמשכו ונמשכו. "חיילת מהפיקוד נפצעה", קראו החיילים.
"אמא, את אחות, את צריכה ללכת לעזור לה", האיצו הילדים באימם.
תוך כדי שמיכל מטפלת בפצועה נכנס אדם נוסף לחדר. האחות המסורה חשבה שהוא בא לעזרתה, אבל לא, זה היה מחבל. הוא ירה בה וגם היא נפצעה. יריות נוספות נשמעו באוויר ופצועים התחילו להגיע לאזור המוגן ליד ילדי משפחת אלון. כולם חיכו שיגיעו אמבולנסים ויעזרו לפצועים.
"תישארו איתנו!" קראו הילדים לחיילים, "אל תירדמו!" הם ילדים של אחות. הם ידעו שהחיילים צריכים להישאר ערים עד שיבואו לטפל בהם. אסור להם לאבד את ההכרה. הם קראו להם קריאות עידוד, לימדו אותם תפילות, אמרו איתם תהילים ושמרו על קור רוח, למרות שגם הם פחדו.
כשהגיעו צוותי חילוץ לפנות את הפצועים לבית החולים, עמרי החליט להשאיר את הילדים בבסיס ולנסוע עם מיכל. הוא ידע שהיא זקוקה לו והוא ידע שהילדים יעזרו זה לזה וגם לחיילים. אחרי שעתיים גם הם חולצו בשלום.
היום ילדי משפחת אלון מכוכב השחר כבר יודעים למה הם נסעו לבסיס בשמחת תורה: גם הם בעצמם גיבורים, ממש כמו חיילים.
Comments