"זוכרים על מה דיברנו היום?" שאל ארז ברקוביץ', מפקד צוות בסיירת גבעתי, את חייליו באמצע מסע הכומתה, מסע שעוברים כל החיילים הקרביים בצה"ל, שבסופו ניתנת להם כומתה בצבע ייחודי לחיל או לחטיבה ותם פרק חשוב בהכשרתם.
"אמרנו שזה לא הזמן להתאבל, זה הזמן לנצח", הוא אמר בדיוק בשלב הקשה ביותר במסע, שבו כל מפקד רוצה לעודד את חייליו. הוא כבר לא יכול היה להסתיר את הסוד ששמר בשעות האחרונות.
"לפני שיצאנו למסע הכומתה הודיעו לי שאחי הגדול נהרג בעזה. יצאתי אתכם למסע כי אחי היה רוצה שנצא ושנעשה את זה בחיוך, שנבחר בחיים ובעשייה". ארז בחר להוביל את חייליו, הדור החדש של הלוחמים, לאורו של אחיו איל.
"הוא היה רוצה שנחייך, כי הוא היה כזה, אני זוכר ממנו בדיחות ואווירה שמחה ליד שולחן השבת שלנו. זה דבר חשוב לצוות לוחמים וגם לעם ישראל".
איל ברקוביץ', היה ברוך כישרונות. סטודנט לרפואה וגם מאייר קומיקסים וספרים, "היו לך כל הסיבות להשוויץ אבל זה מעולם לא סנוור אותך", אמרו עליו הוריו. מדי פעם הוא היה מלווה אנשים צעירים שסובלים ממוגבלות פיזית בשבתות של כיף. פעם קרא לו אחד החברים לעודד אותו כשהיה חולה. איל הוציא אותו למדבר וצייר אותו על רקע ההרים. אחרי זה הם אפילו כתבו ביחד שיר.
היה לו עוד כישרון מיוחד: כישרון השתיקה. הוא לא הרבה לפזר מילים סתם. כל מילה שלו הייתה בסלע. אומנם היה לו ידע רב, אך הוא לא ניסה להרשים, רק ניסה להצחיק בשנינות שלו: "מתחביביי: ללכת למסעדה. להזמין חביתה ופרגית ולראות מה בא קודם, הביצה או התרנגולת?" וגם: "אני שונא אנשים שמתלבטים על שטויות. או שאני לא שונא אותם? לא יודע".
איל נפל בקרב בעזה, בשעה שהיה עסוק במשימה ערכית שכללה דאגה לחיילים ואזרחים אחרים. אימו ריקי מתנחמת בגבורתו ומעודדת את כולנו: "אנחנו צריכים להיות ראויים, להמשיך את דרכם ולהיות אנשים טובים".
כתבה - הדסה בן ארי
Comments