"שלום כבוד הרב", כתב ניתאי עמאר אל הרב שלו, "האם עליי לכתוב את שמי עם האות יוד אחרי האות נון, או שמא בלעדיה?"
זה היה ניתאי. אדם ולוחם שהקפיד על 'קוצו של יוד'. הוא היה ילד שובב ושובה, "ילד להתאהב בו", אומרת אמא רויטל. כשהחליט - סימן מטרה והגיע. בבר המצווה שלו למד לקרוא את הפרשה שלו ולא עצר שם. הוא הפך ל'בעל קורא', מומחה בקריאת התורה, ובמשך כל שנות בגרותו הגיע לקרוא בתורה בבית הכנסת של קיבוץ עלומים, הבית שלו. גם כשהגיע מהצבא עייף, קם בשבת בבוקר לתפילה והחברים מהקיבוץ המתינו בציפייה לקול השמימי.
לפני שהתגייס לצבא, כשנשאל מה יקרה אם לא יגיע אל היחידה שעליה חלם, ענה: "אני אהיה החייל הכי טוב בבסיס". שבועיים לאחר מכן כשאחז בתעודת ההצטיינות הראשונה כחייל, קיים את הבטחתו. כשפיקד על חיילים דאג ניתאי להנהיג בגובה העיניים והקפיד לא לשכוח אף אחד מאחור.
בשבת שבה נפתחה המלחמה היה ניתאי בחופשה אך הוא יצא מביתו ברגע שהוקפץ, נחוש להגיע אל מפקדיו וחבריו. הוא עוד הספיק לומר שיחזור בוודאי בערב, לא מסגיר בשום דרך את המידע שקיבל על הקרבות שמתרחשים במרחק דקות בודדות מבית משפחתו. כמעט שש שעות לחם ניתאי בעשרות מחבלים. שעות שבהן יכול היה שוב ושוב להינצל ולשוב אל משפחתו, שעות שבהן בחר להמשיך הלאה בגבורה אין־סופית.
אל השבעה של ניתאי הגיע בחור יפה עיניים שישב בצד ובכה חרש. כשנשאל מי הוא, סיפר: "למדתי עם ניתאי 11 שנים, שכבה מתחתיו. כששמעתי על מעשי הגבורה שביצע, לא הופתעתי בכלל. זה אותו ילד שהיה קם ומגן על החלשים בבית הספר, שלא נתן לאף אחד לפגוע בי".
ביומן של ניתאי מצאו הוריו את המילים: "תעבוד בשקט, ההצלחה כבר תעשה את הרעש". וכך ממש קרה: ההצלחה האדירה של ניתאי מהדהדת אחרי לכתו בקולות אדירים.
כתבה - נעמי טולדנו קנדל
Comments