בני משולם לא דמיין שיאלץ להכריע אם הוא מציל את בני היישוב שלו או שמא את שכניו, תושבי פרי גן, אך בין הרגעים הבלתי נתפסים של ה-7 באוקטובר, הגיע גם הרגע הזה.
בני הוא הרבש"ץ של היישוב הצעיר שלומית, והוא אחראי לביטחון היישוב. הוא יודע לנהל אירועים ביטחוניים עד שכוחות הצבא מגיעים, אבל המצב שבפניו עמד באותו בוקר היה ממש מסובך.
בבוקר שמחת תורה החלו להגיע אל בני ידיעות כי המחבלים פולשים אל היישוב השכן פרי גן. ביישוב הוותיק אין הרבה צעירים, וכיתת הכוננות שלהם מנתה באותו יום שני אנשים בלבד. הם לחמו בגבורה ובלמו את המחבלים, אבל לא היה די בהם.
בני התלבט: האם לצאת לעזרתם או להישאר?
המחבלים יכולים להגיע לשלומית בכל רגע. ביישוב מתגוררות משפחות צעירות רבות שמונות ילדים רבים והוא ידע שתפקידו להגן עליהם. אך בני לא יכול היה להתעלם מהסכנה המרחפת על שכניו. עם שניים מחבריו ליישוב נסע בני לפרי גן, בעוד שאר חברי כיתת הכוננות נשארו להגן על שלומית.
הם הגיעו אל המושב השכן במהירות הבזק והחלו להילחם במחבלים. אך הם לא יכלו לבד, וחברים נוספים משלומית מיהרו להגיע לעזרתם. שישה מתוך תשעת הלוחמים במקום נפצעו וכל מי שיכול היה המשיך להילחם בעקשנות במחבלים, עד שהם נמלטו מהמקום. בהמשך הגיעו לוחמי ולוחמות קרקל שסייעו להם לפנות את הפצועים.
חברי כיתת הכוננות של שלומית לא היו חייבים לצאת להגן על פרי גן, אבל הם לא יכלו שלא. הם התמודדו עם כוחות אויב גדולים מהם, חמושים מהם, אבל הם היו דבקים יותר במטרה: להגן, להציל ולתמוך בחבריהם. באומץ ליבם הם הבריחו את המחבלים מכל האזור ועמדו בגבורה על המשמר עבור שבעה יישובים.
"אני לא יכול לשמוע את המושג גיבור, כי אני בסך הכול פצוע", אמר אחד מחברי כיתת הכוננות בשלומית, "אבל אני מבין שהיינו חבורה של גיבורים".
חבורה של גיבורים שהם קודם כל חברים.
כתבה - הדסה בן ארי
Commentaires