"שמחת תורה הוא חג של ריקודים ושמחה. ציפינו לו כל כך", אומרת אביטל שינדלר מכרם שלום, אמא לשישה ילדים. "דבר לא הכין אותנו להתרחשות הקיצונית שהגיעה עלינו, שרק אחר כך יכולנו לקרוא לה – נס".
שמחת תורה. בוקר. מתוך השינה אביטל ובני ביתה שומעים קול חזק. זוהי אזעקת צבע אדום. הם נכנסים לממ"ד ומחכים. "בהתחלה חיכינו בסבלנות ובמחשבה שהכל תיכף יסתיים ונצא לבית הכנסת. אבל אז קיבלנו הודעה שיש להישאר בבית. התפלאנו מאוד. זה דבר חריג".
לפתע נשמעו קולות ירי. "אף פעם לא שמענו כאלה קולות, כל כך מקרוב", אומרת אביטל. "הדבר היחיד שחשבנו עליו הוא מתי האירוע הזה יסתיים ונוכל לצאת להקפות, לרקוד עם התורה ולזרוק סוכריות".
פתאום, דפיקות נשמעות בדלת הממ"ד. עכשיו גם הלבבות של כל היושבים בחדר פועמים בחוזקה. הם מבולבלים ופוחדים. ואז קריאות במבטא ערבי: "אנחנו חיילי צה"ל, תפתחו לנו!", הם שיקרו.
"עמיחי בעלי לא איבד את קור רוחו וגם לא את כושר השיפוט שלו. 'תלכו מפה או שאירה עליכם!', הוא צעק באומץ כשכולנו מצונפים בפינת הממ"ד בבהלה".
אביטל לקחה את הטלפון וקראה לעזרה. אבל מאוחר מדי, פיצוץ גדול מטלטל את הבית.
עמיחי נפצע. אביטל מביטה על ילדיה במבט רך ואומרת להם שהכל יהיה בסדר. "אמא", הם קוראים, "איך את יודעת שיהיה בסדר? איך את מצליחה להיות כל כך חזקה?".
"אני יודעת שדואגים לנו", היא אומרת.
עוברות דקות ארוכות. נראה כאילו הזמן עמד מלכת. סוף סוף מגיעים לפתח החדר בחורים. הם מתנשפים. הם מכיתת הכוננות, הם מגינים על היישוב. החברים מטפלים בעמיחי, אבל עדיין אי אפשר לצאת. תאיר הבכורה בת העשר וחצי, יחד עם אחֶיה אבישי, מתניה, טליה, דוד ואפילו יהודה בן השנה, מתחילים לקרוא מזמורי תהילים. הם שרים ומתפללים במשך שעתיים עד החילוץ.
הם חולצו בשלום. עמיחי טופל על ידי הצוות הרפואי המסור ועכשיו משתקם בליווי משפחתו.
חיכיתם פעם למשהו כל כך חשוב במשך שעתיים?
כתבה - אביטל צור
Comments