top of page

לְהִתְנַדֵּב עַד כְּלוֹת


הטלפון צלצל ואוריה היה על הקו.

"אביטל", אמר אוריה לאשתו, "אני בדרך הביתה, יצאתי לשבת".

אוריה מש גוייס בשמחת תורה, וכבר תקופה שהוא וחבריו מכינים את הטנקים ומתאמנים לקראת הכניסה לעזה.

"הבאתי איתי את הציוד שלי, נשק ואפוד קרב, כדי לעזור במשך השבת בשמירות על היישוב".

אוריה ואביטל גרים ביישוב נריה, עליו שומרים חיילי מילואים.

"אשמח שבזמן הקצר שאתה בבית, תהיה איתנו ולא בשמירות", ענתה אביטל.

"אז רק אגיד למפקד ביישוב שאם יש אירוע הוא יכול לקרוא לי", השיב אוריה.

כזה הוא היה. תמיד מחפש איפה הוא יכול לתרום.

"כל העם צבא", כך נהוג לומר בשעות מלחמה במדינת ישראל. אל המילואים מגויסים מחדש כל הלוחמים שהשתחררו, וכולם נלחמים כתף אל כתף עם החיילים הצעירים.

אבל לא כולם מזומנים למילואים. גברים שחצו את גיל 40 או אבות לשישה ילדים ויותר, לא נקראים לקרב. על אוריה מש זה ממש לא היה מקובל. גם בגיל 41, כשהוא אב לשישה ילדים, שב אוריה והתנדב ללחימה.

בימים הראשונים למילואים כל הפלוגה התאמנה.

בטנק יש ארבעה לוחמים , מפקד, נהג, טען ותותחן. לכל אחד תפקידים משלו.

אוריה היה הנהג של הטנק, אבל הוא לא הסתפק בתפקיד שלו. הוא למד את כל תפקידי הלוחמים בטנק, כך שאם יהיה צורך הוא יוכל לתפקד בכל מצב.

יום אחד באמצע המלחמה, אמר אוריה למפקדו: "מתניה, יש לי בעיה, בעוד חודשיים מסתיימת תקופת ההתנדבות שלי למילואים. אנחנו חייבים לטפל בזה כבר עכשיו, כדי שלא יוציאו אותי מעזה באמצע המלחמה". כזה היה, נחוש להגן על מדינת ישראל בכל מחיר.

יום אחד קבלה המחלקה של אוריה משימה לכבוש אזור שבו היו מחבלים. באמצע הקרב, אוריה ניגח את הקיר שמאחוריו היו המחבלים והרג אותם. בתום הקרב אוריה נהרג.

רוחו, רוח מתנדב גיבור חיל שאהב את המדינה הזו בכל ליבו, ממשיכה לתת כח לכל לוחמי הפלוגה שלו המובילים את הטנקים של צה"ל בקרבות בעזה.

כתב - חיים שרייבר

コメント


bottom of page