מִבְצַע חִלּוּץ מִשְׁפַּחְתִּי

הורידו את הסיפור

בבוקר שמחת תורה, התכרבלה ליאורה בן צור בבית החולים 'אסותא' באשדוד עם אסיף הקטנטנה שנולדה רק לפני יממה וקצת. היא הפליגה במחשבותיה על הביקור שלו זכתה אתמול מאימה מרסל, איך אחזה את נכדתה הקטנה באהבה וליטפה את לחייה בחיבה. לפתע הודעה על צג הטלפון הוציאה אותה משלוותה.

מחבלים? בקיבוץ האהוב שלה?

באותו שעה שהו בקיבוץ דור בעלה עם שני ילדיה הגדולים. גם סבתא מרסל הגיעה לקיבוץ כדי לבלות את החג עם משפחתה.

ליאורה לא איבדה את העשתונות ויצרה קשר עם שני אחיה בצלאל וידידיה טליה, למרות שהם גרים בדרום הר חברון, מרחק שעתיים נסיעה מהקיבוץ. "אנחנו חמושים ויוצאים לדרך!" הם נענו מיד ויצאו לדרך הארוכה, להציל את בני משפחתם.

באותו זמן ליאורה התיישבה על מיטת בית החולים ומיפתה עבור אחיה את השטח. היא סימנה להם את נקודות הציון של הקיבוץ, מהיכן אפשר להיכנס וממה צריך להיזהר.

בצלאל וידידיה השאירו את הרכב הרחק בשדות ובמשך שעתיים המשיכו רגלית לעבר הקיבוץ, כדי להתחמק מהמחבלים. הם נמלטו מהם במהירות, אך ליאורה דאגה להם מרחוק: מה יקרה אם כיתת הכוננות שמגינה על היישוב תחשוב בטעות שהם מחבלים?

בחוכמתה היא שלחה את תמונותיהם דרך הטלפון הנייד וכך הצילה אותם מפגיעה.

בצלאל וידידיה נכנסו לקיבוץ והלכו היישר לביתה של ליאורה, שנמצא בלב תנועת המחבלים. הם השאירו לדור בעלה אקדח ומיהרו לכיוון הדירה שבה שהתה מרסל. משהבינו שהיא כבר לא בין החיים, חברו לכיתת הכוננות ולחמו יחד איתם באומץ ובגבורה כדי להגן על כל תושבי הקיבוץ. כך לחמו שעות ארוכות עד שהכריעו את אחרון המחבלים.

"אימא שלנו הייתה אמיצה", סיפרו שלושת האחים. "היא עלתה מדרום אפריקה והקימה עם אבא חווה חקלאית בשליחות המדינה. נזכור אותה תמיד".

"ברגע שיהיה אפשר", מבטיחה ליאורה, "אשוב לקיבוץ עם משפחתי. וכשאסיף הקטנה תגדל היא תשמע איך דודיה חברו לגיבורים נוספים וכולם יחד הגנו על הבית שלנו".

כתבה: אילה יבגי