"בית התפוצץ! יש פצועים!" נשמעה לפתע קריאה בקשר. חברי מחלקת פתן לא חיכו לפקודה ויצאו מייד להגיש עזרה. כל כך הרבה זמן הם חיכו שיקראו להם, שיוכלו גם הם לתרום למלחמה.
חודש שלם ישבו חברי מחלקת פתן של גדוד 79 מחטיבה 14 באזורי הלחימה של רצועת עזה, ועסקו בניוד ובאספקה, כשמם: פינוי, תספוק ניוד של אוכל ודלק אל החיילים, אבל לפעמים חשבו לעצמם, מתי כבר תהיה לנו פעולה של פינוי פצועים? מתי נזכה להיכנס לשדה הקרב ולהציל חיים? אתם אולי שואלים את עצמכם מי ירצה להיכנס לאזור מלחמה, אבל חברי כוח פתן שליוו את החיילים, ראו את גבורתם העזה, את הרצון הכביר להגן על המדינה ורצו להצטרף גם. אם יהיו פצועים, הם ידעו, הם יצטרכו להגיע לבית החולים תוך שעה אחת לכל היותר. חברי הכוח נכנסו לשני האמרים - רכבים מהירים עם גג פתוח - ונסעו במהירות תחת אש. תוך פחות מדקה הגיעו אל אזור הפיצוץ. העשן עדיין לא התפזר ורעש יריות נשמע. הם נסעו לאחור, פתחו את הדלת האחורית, לקחו את האלונקה ורצו אל תוך המבנה, נשאו את הפצועים באלונקה אל תוך הרכב וסגרו את הדלתות. ואז התחילו לנסוע במהירות עצומה על גבעות החול של רצועת עזה, תוך שהם מדברים בקשר ומבקשים מסוק בדחיפות.
תוך חמש דקות בדיוק הגיעו שני הפצועים אל המסוק ומשם הוטסו לבית החולים. חייהם ניצלו.
כששבו אל הבסיס שלהם שקעו חברי הכוח בהרהורים. "מאיפה היה לנו הכוח לפעולה המסובכת?"
"אני קיבלתי כוח מנכדותיי הקטנות", חשב דניאל שהתנדב לגדוד מרצונו.
"אני קיבלתי כוח מסגירת המעגל", חשב טיקטין מפקד המחלקה. "לפני חמישים שנה ניצלו חייו של אבא שלי בזכות אזרח שפינה אותו משדה הקרב".
"קיבלתי כוח מהידיעה שאני בארץ ישראל", חשב מנגאו.
"היום זכיתם להציל חיים" אמר אליחן מפקד הגדוד. "הלוואי שלא יהיו עוד פצועים ולא תהיה לכם עבודה נוספת עד לסוף המלחמה".
כתבה - יפעת גלבר
Comments