top of page

נַעַר הַגְּבָעוֹת שֶׁהָפַךְ לִמְפַקֵּד סַיֶּרֶת הַנַּחַ"ל


''אנחנו צריכים לדבר'', אמר חיים לבנו יהונתן צור, שבכלל כולם קראו לו בַּרְנָשׁ.

ברנש בן ה־17 היה עצוב מאוד. בקיץ האחרון מדינת ישראל פינתה את יישובי גוש קטיף שברצועת עזה. החיילים שברנש כל כך העריץ הם אלו שפינו את היישובים והלב שלו נשבר. הוא אהב כל כך את הארץ ועבר לגור בגבעות מבודדות עם חבריו כדי להגן על אדמות המדינה. נערים אלו נקראים "נערי גבעות". ברנש הפך להיות נער גבעות. הוא גם נכנס לכל מיני ריבים עם ערביי האזור ונפתחו לו תיקים רבים במשטרה.

''מה, אבא?'' אמר ברנש.

אבא חיים ליטף את שיערו ואמר: ''נכון שיש לנו הרבה כעסים, אבל אתה צריך להתגייס לצבא. אסור לפגוע במדינה בגלל כעס כזה או אחר''.

המילים נכנסו לברנש ללב. הוא החליט לפתוח דף חדש ולהרעיף את האהבה שלו לארץ בשירות משמעותי בצה"ל. ברנש התנדב 1,000 שעות כדי להוכיח שפתח דף חדש, והתאמן ברצינות לקראת הגיוס.

אל יום הסיירות (מבחן קבלה ליחידות מיוחדות בצבא) הוא הגיע באמצע טיול, עם כובע של קאובוי וברגליים יחפות. הוא התקבל. בהמשך ניסה להפוך לקצין ונכשל, אבל הוא לא התייאש, ניסה שוב והצליח. לבסוף הפך למפקד סיירת הנח''ל!

''הוא בכלל היה מחנך'', סיפר אחד החיילים שלו. ''אחרי מבצע צבאי, במקום ללכת לישון ולאגור כוחות, הוא בחר לשבת ולפטפט איתנו. היה לו חשוב החיבור אלינו''.

בבוקר שבו פרצה המלחמה, סגן אלוף ברנש השאיר בביתו שבקדומים את אשתו ושלושת ילדיו, ושעט לדרום כדי להצטרף לחייליו. ''אורצ'וק, יש מלא מחבלים בדרך, תשמרי על עצמך!'' הוא הקפיץ את אור בן יהודה מפקדת גדוד קרקל.

בכבישי הארץ שכה אהב הוא נלחם בעשרות מחבלים וסיכל בגופו את תוכניותיהם, עד שנפל בקרב. מסע הגבורה שלו, מהגבעות שאהב אל הפיקוד וההגנה על המדינה, מהדהד לנו את משאלתו: לעשות כל שביכולתנו למען מדינת ישראל.


כתב - ברוך קמפינסקי

留言


bottom of page