top of page

נַעֲרָן מְשַׁנֶּה אֶת הַחֻקִּים


הוא בכלל לא היה אמור להתגייס למלחמה הזו. זאת אומרת, על פי החוקים הרגילים, הוא לא היה צריך להתגייס.

ארבעה חודשים לפני שפרצה המלחמה נערן אשחר תרם כליה למישהו שהכליה שלו הייתה חולה מאוד. נערן לא הכיר אותו לפני שהוא תרם לו, אבל זה לא היה אכפת לו. הוא רצה לעשות טוב. לעזור. במה שאפשר. ואם זה אומר להיכנס לניתוח, לתת חלק מהגוף שלך ממש למישהו אחר כדי שיהיה בריא - נערן רצה בכל ליבו.

אבל אז הגיעה המלחמה, ובגלל שעבר זמן קצר מאז שתרם כליה, לא רצו לגייס אותו. נערן לא ויתר. הוא התעקש. הוא הלך למנהל מחלקת השתלות וביקש ממנו אישור. הוא גם עבר מבחני כוח קשים בצבא רק בשביל להוכיח שהוא יכול. והוא יכול! וכשהוא הגיע לצוות שלו, הם כל כך שמחו. נערן היה חבר של כולם, איש טוב עם לב אוהב, עיניים שרואות את האחר ולב ששומע. כשהוא הגיע, עם הגיטרה שלו, והניגונים, והשירים, כולם הרגישו יותר בטוחים. משהו בו נסך בהם ביטחון אמיתי. שיהיה טוב.

הם ישבו וניגנו, והתאמנו, וחיכו, ושוב התאמנו, ושוב חיכו. והנה, סוף סוף המפקד שואל: "מי רוצה לעלות עם הטנק להגן על העמדה? צריך טנק מתנדב!"

נערן וחבריו לטנק ענו "אנחנו" ומייד קפצו למשימה. לילה, חושך, הטנק נוסע בדרך קשה ומפותלת, ובאחד הסיבובים הוא מתהפך. נערן נפצע קשה מאוד ומובהל לבית חולים.

כעבור שבוע נערן נפטר. במהלך השבוע הזה אנשים רבים עשו טוב למענו, התפללו, שרו, התחזקו "לתת הכול לעם ישראל", כמו שנערן אהב בחייו. גם לאחר מותו משפחתו המשיכה את דרכו, והחליטה לתרום את איבריו, ועוד ארבעה אנשים קיבלו את חייהם במתנה בזכותו.

לפי החוקים הרגילים נערן לא היה צריך להיות במלחמה, אבל נערן אף פעם לא הלך לפי החוקים הרגילים. כל החיים הוא עשה מה שהכי טוב ויעזור לעם ישראל.


כתבה - רחל שירה

コメント


bottom of page