top of page

סָבְתָא עַל אַמְבּוּלַנְס


אורית אוחנה הניחה את כוס הקפה וענתה לצלצול הטלפון.

"חג שמח, דניס! קרה משהו?"

"אורית, את יכולה לקחת את האמבולנס לדרום?"

"בטח! קרה משהו רציני?"

"קטסטרופה לא מהעולם הזה."

כך שמעה אורית, פרמדיקית משדמות מחולה, על תחילת המלחמה. היא לבשה את חולצת המדים ועלתה עם איש צוות נוסף על ניידת טיפול נמרץ, לסייע בפינוי פצועים בדרום. היא נוהגת באמבולנס כבר עשרים שנה ואוהבת לטפל באנשים שזקוקים לרפואה.

בעוטף עזה היה לה קשה לראות את כל הפצועים, אבל היא הזכירה לעצמה כל העת: "אני כאן בשביל להציל!" במשך יומיים שלמים התרכזה בפינוי הפצועים באמבולנס למסוק, שיטיס אותם לבית החולים.

כשהגיעה לפצועים שאינם בהכרה, ליטפה את ראשם כמו סבתא אוהבת ואמרה ברוגע לכל אחד: "אל תדאג, חמודי, אנחנו כאן איתך, ונעשה הכל שתרגיש טוב."

אורית וחבריה במגן דוד אדום עבדו יחד בשותפות ובמהירות האפשרית כדי לפנות כמה שיותר פצועים, אך לא היו יכולים לדעת לאחר מכן מה עלה בגורלם. העבודה הייתה רבה.

לאחר טיפולים רבים, כשכבר התרגלה לישון שעתיים בלילה בלבד, אורית קיבלה משימה נוספת.

"אורית, אנחנו צריכים אותך בצפון, להיות בכוננות פינוי פצועים מטילים שיורים החיזבאללה."

"אין שום בעיה,. אני מגיעה." היא עלתה מהדרום צפונה, אפילו בלי לעצור להפסקה בבית.

כשסיפרה לחבריה מכוחות ההצלה על משפחתה, התפלאו: "מה,? יש לך שבעה ילדים? ואת גם סבתא? איך כבר שבעים ימים את עושה 'מילואים' כנהגת אמבולנס?!"

"גם שני הבנים והחתן שלי לוחמים עכשיו," היא הוסיפה., "אני מאוד מתגעגעת, ורוצה כבר לחבק את ילדיי ונכדיי. הם הגיבורים,. גיבורים אמיתיים שמתאמצים להסתדר ונותנים לי עידוד להמשיך למלא את התפקיד שלי בביטחון המדינה ובהצלת חיים."

חודשיים לאחר שעזבה את גבול הדרום, בזמן שצפתה אורית בכתבת חדשות על חייל שמשתקם מפציעתו, נזכרה שפינתה אותו באמבולנס בתחילת המלחמה, והלב שלה התמלא בשמחה שהוא מבריא, שיש תקווה גם לכולם.

כתב: אמיתי תנעמי

Comments


bottom of page