תצפיתנית. איזו מילה מצחיקה, נכון? מילה שמתפוצצת בפה, מזכירה ליצניות, או קצפת.
אבל האמת היא שתפקיד התצפיתניות בצבא לא מצחיק בכלל, זהו אחד התפקידים החשובים ביותר שעוזרים לצבא למנוע אסונות גדולים.
התצפיתניות יושבות בתוך חמ"ל (חדר מלחמה), עם הרבה מחשבים ומכשירים טכנולוגים, והן צופות כל הזמן על הגבול ומדווחות למפקדים ולמפקדות אם הן ראו משהו שנראה להן מסוכן.
סדר היום של התצפיתניות מחולק למשמרות, כל משמרת נמשכת ארבע שעות ובמהלכה התצפיתניות חייבות להיות מרוכזות, אסור להן להוריד את העיניים לרגע מהמסך או מהנוף שעליו הן צופות.
במלחמת חרבות ברזל החמ"ל ובו התצפיתניות של נחל עוז ספג מכה קשה. תצפיתניות רבות שהיו בו נהרגו או נחטפו והחמ"ל ניזוק.
אבל זה לא הפריע לסגן ליאור אוחיון, קצינה בקורס מ"פ, בת 22, לעזוב את החופשה בסרי לנקה שבה היא הייתה ולעלות על מטוס לארץ ישראל כדי להקים מחדש את החמ"ל, הפעם במרחק כמה קילומטרים מנחל עוז, במקום שנקרא רעים.
ליאור פנתה להרבה תצפיתניות וביקשה מהן להצטרף אליה. להפתעתה ולשמחתה, כמעט כולן נענו בחיוב. גם הצבא גייס מאות חיילות חדשות לתפקיד החשוב.
בכניסה לחמ"ל החדש ברעים צייר האומן לירן טפירו ציור מקסים. בציור רואים שלוש חיילות עומדות בתוך שדה חמניות. השמיים כחולים, והציור משרה רוגע ותקווה. תחת הציור כתב האומן את המילים "הפרחים ימשיכו לפרוח".
גם סגן ליאור משוכנעת שהפרחים ימשיכו לפרוח, כלומר שהחיים יחזרו למסלולם הרגיל. כשראיינו אותה לעיתון שאלו אם היא פוחדת לשוב לתפקיד שגבה את חיי חברותיה. ליאור ענתה:
"רציתי לחזור. רק חיכיתי לטלפון שיזעיק אותי לפה כי אני באמת מרגישה שאני מוקד ידע שיכול לעזור. אני רואה את כמות החיילים שיש פה ואת המוטיבציה שלהם להגן על המדינה, אני לא פוחדת. למדנו ואנחנו מפיקים לקחים, אנחנו חזקים מאוד".
בזכות אנשים שנותנים מעצמם כמו סגן ליאור, אנחנו חזקים מאוד.
כתבה - יפעת גלבר
Comments