"מי אתה?" שאלה הבחורה המפוחדת מבין השיחים. שעות הסתתרה כאן עם חברים שהרגע הכירה, "מי אתה? חייל? שב"כניק?"
"אני מושבניק", השיב עוז, מסוכך בידו על מצח מיוזע, "קחי ת'טלפון שלי, תודיעי להורים שאת בסדר".
דקות לאחר מכן, בטנדר הנוסע למקום מבטחים במושב מסלול, הפיגו הצעירים את המתח בפטפוט בלתי פוסק, לא מאמינים למזלם הטוב.
"אברהם, צא" צעקו לנו המחבלים, שחזר מישהו, "הם חושבים שלכולנו קוראים אברהם". "אני כמעט יצאתי", צחקה הבחורה, וכולם יחד איתה. גם עוז חייך. מגניב אליהם מבט במראה, כמה תוססים ומלאי חיים הם.
"יאללה ביי, אני הולך להביא עוד חבר'ה", אמר כשהוריד אותם בבית.
עכשיו עוז לבד, בלי קול צחוקם שמשרה עליו ביטחון ותחושה של יחד, ובכל זאת הוא עושה את הדרך. הדרך הביתית מוכרת לו כל כך, דרך שהפכה למסוכנת כרגע. עד לא מזמן לו ולאביו הייתה חווה בשדות האלו, אך לאחר שאביו נפטר עוז נתן את החווה לאחותו ולבעלה. בזמן אמת, בפרוץ המלחמה, הם מדווחים לו על המתרחש ליד ביתם. והוא מגיע.
מרחוק הוא רואה על הכביש דמויות חמושות. יופי, הוא חושב, הצבא מתחיל להגיע. מאט את הרכב לקראתם. "אהלן", הוא אומר. "יש פצועים?" שואל. "יש גם מתים", הם עונים לו בערבית, והוא מבין מייד: הם מחבלים. גם הם מבינים מייד: הוא יהודי! הוא ממהר ללחוץ על הגז ושועט קדימה, ושומע מאחוריו צרורות של יריות. הוא ניצל הפעם, וממשיך לשדות שהוא מכיר ככף ידו, כל שיח וכל בור. בשדות האלו מתחבאים כעת אנשים שברחו.
כעת הוא כבר לא צריך לחפש בשיחים. נשלחים אליו מיקומים, מספר הטלפון שלו עובר בין המתחבאים והם שולחים אליו מיקום ומתחננים שיבוא. והוא בא, שוב ושוב ושוב. עושה את הדרך המסוכנת, משעות הבוקר המוקדמות עד הלילה. הוא נתקל במחבלים כמה פעמים, יורה ומתחמק, וממשיך להציל.
עוז דוידיאן הציל מאה ועשרים אנשים, בטנדר פשוט אחד. עוז, שאינו חייל ואינו איש שב"כ, רק אדם. רק עוז.
כתבה - רותם רסלר
Comments