אתם יודעים איך זה כשעצוב עמוק בפנים אבל על הפנים אי אפשר לראות שום סימן? לנריה נגארי היו שיטות מיוחדות לעלות גם על מקרים כאלה. הוא היה מזהה כשחבר לא היה במיטבו ולא היה מרפה עד שהצליח לשמח אותו. אי אפשר היה להיות בעצבות ליד נריה בן ה־18, שהתגייס לצה"ל כדי להיות לוחם חילוץ והצלה. נריה לא הספיק להגיע אל התפקיד הנכסף והחשוב אבל את יכולות החילוץ וההצלה שלו הפגין עוד הרבה קודם במהלך חייו הקצרים. לנריה הייתה משימת חיים: לשמח את כל מי שסבב אותו ולוודא שהשמחה גרה בליבו תמיד.
"בפלוגה שלי לא יהיו חיילים עצובים", אמר נריה והשקיע שעות כדי לשפר את מצב הרוח של חברים שפופים. גם בשמחת תורה, אחרי חג ארוך שבו לא יצא הביתה, דאג לוודא שכולם יהיו בשמחה אמיתית בזמן סעודת החג. הוא שר לחיילים ושקע בשיחות עמוקות עם חבריו החדשים לשירות.
כשהשחר עלה למחרת בבוקר כבר היו הרבה פחות סיבות לחייך. בסיס זיקים, הבסיס של נריה, הותקף על ידי מחבלים מכיוונים שונים. נריה וחבריו שהיו בצה"ל רק זמן קצר, עוד לא ידעו כיצד להשתמש בכלי נשק כנדרש. מפקדיהם הורו להם להתכנס במרחבים מוגנים יחד ולהמתין שם. "המפקדים שמו את הגורים שלהם במקום בטוח מאחור, ואז הסתערו קדימה כמו אריות ולביאות", סיפרה אמא של אחת המפקדות שנפלה בקרב על הצעד האמיץ שבו נקטו המפקדים של נריה וחבריו.
השעות נקפו והקרבות התארכו ורבים נפגעו. חיילת פצועה הובאה אל המסתור שבו שהה נריה. כדי לטפל בה נדרשו מתנדבים לסיוע. נריה היה הראשון להתנדב. הוא יצא מהמרחב המוגן ונשא את החיילת הפצועה על האלונקה תחת קליעים שורקים ורקטות. הוא רץ להביא עבורה ציוד רפואי ואז נפגע ונפל בקרב.
את החיוך על פניו לא יצליח העצב הגדול על לכתו להשכיח.
כתבה: אורה פולק
Comments