עמית מן ידעה שהיא רוצה לעזור לחולים ופצועים מאז שאבא שלה נפטר, כשהייתה רק בת 12. הרופאים שהקיפו אותו וטיפלו בו במסירות גרמו לה להבין שזה הייעוד שלה, להגיש עזרה ומרפא לכל מי שזקוק לכך.
שנים המתינה להגיע לגיל שבו תוכל להתחיל את הכשרת הפָּרָמֵדִיקִים – אנשי המקצוע שמבצעים פעולות ההחייאה במצבי חירום של מד"א, מגן דוד אדום. עמית עברה את ההכשרה בהצטיינות ומאז שימשה כפרמדיקית מופלאה.
"לא היה אפשר לשבת איתה בסרט או לצאת איתה למסעדה בלי שהייתה מגיעה קריאה ממָדָ"א וקוטעת את הכל", סיפרה אחות של עמית, מרי. "היא פשוט ויתרה על יציאות עם חברים ומשפחה, ובכל פעם שהגיעה הקריאה להציל חיים, עזבה הכל ורצה".
בשנתיים האחרונות הייתה עמית הפרמדיקית הכוננית בקיבוץ בארי. גם בבוקר השבת שבה פרצה המלחמה, התעוררה עמית בקיבוץ. כשהחלו האזעקות, ביקש ממנה ידיד קרוב שהיה לצידה, שתצטרף אליו ותעזוב איתו את הקיבוץ מיד, אך עמית סירבה ללכת. היא ידעה שיזדקקו לה בקיבוץ והחליטה שהיא נשארת. כששמעה שמחבלים נכנסו ליישוב, כתבה מיד למשפחתה שהיא רצה למרפאת השיניים בקיבוץ כדי להיות קרובה לציוד רפואי ולהיות מוכנה אם יגיעו פצועים לטיפול.
עמית לא עזבה את המרפאה שבע שעות שלמות. היא טיפלה בפצועים ללא הרף וסייעה בכל כוחותיה באמצעות הציוד המצומצם שהיה במרפאה. בעודה מטפלת בפצועים לא חדלה מלנסות ליצור קשר עם הכוחות המחלצים ולבקש סיוע. ניצולי המרפאה סיפרו למשפחתה של עמית שהטיפול שלה לא הסתיים אחרי החבישה והתרופות. הם סיפרו איך עודדה אותם, חיזקה והבטיחה שהם ממש עוד מעט ניצלים, והייתה שם בשבילם עד החילוץ.
החיילים הגיבורים מהצבא החזק שלנו הגיעו לקיבוץ בארי וחילצו הרבה אנשים.
לצערנו עמית לא זכתה לנס שהעניקה לחברי הקיבוץ שהצילה, אבל כל אחד ואחת מן הניצולים שחבים לה את חייהם, לא ישכחו אותה לעולם.
כתבה - יהודית אגסי-דמרי
Comments