כל הדרך לעוטף עזה מנחם ואלחנן קלמנזון מדברים. הם אחים קרובים, גרים בעתניאל, שניהם אבות לחמישה ילדים כל אחד. מנחם קצת מפחד ממה שיקרה שם, אלחנן מרגיע. אולי מרגיע זו לא המילה המדויקת. אלחנן חדור מטרה.
זה התחיל באותו בוקר ממש, ה-7 באוקטובר. מנחם התקשר לאחיו: "אלחנן, אתה יודע מה קורה בדרום?" אלחנן עונה קצר וחד: "אני אורז ויורד לשם. הולך לחפש דרך להיות יעיל".
הם לא חיילים, גם לא נקראו למילואים. הם סתם אנשים ששמעו שצריך עזרה - ובאו. תוך דקות קצרות שניהם כבר על הרכב, הם לא יודעים לאן לנסוע אבל המטרה ברורה. בדרך, כשהם מתקרבים לקיבוץ בארי, קריאה נשמעת: "יש ילדה בממ"ד שצריך לחלץ, הבית שלה בוער!" הם לא מתלבטים ובאים לעזרתה, אך בדרך מבינים שישנם עוד רבים שמחכים שעות ארוכות בממ"ד לחילוץ.
"צוות אלחנן" לא מתמהמה. הם עוברים בין הבתים ומחפשים אנשים. "מישהו כאן?"
אישה מבוגרת עונה, "מי אתם?"
"אלחנן ומנחם מעותניאל. באנו לחלץ אתכם!" אלחנן ומנחם עוזרים לה לצאת, לא לפני שהם מסייעים לה לקחת מה שתצטרך: משקפיים, נעליים, טלפון. הם דואגים לה.
כך שעות ארוכות הם מחלצים מבוגרים וצעירים. במהלך הלילה מצטרף אליהם האחיין איתיאל, בן אחותם. כוח אלחנן בפעולה. בשער הש"ג של קיבוץ בארי עומדים תושבים ומבקשים: "הבת שלי עוד בפנים, תוכלו לחלץ אותה?" "הבן שלי עם אשתו בממ"ד". "סבתא שלי עוד שם". הם מבינים את המשימה. הם יודעים שהם במרוץ נגד הזמן. חברי הכוח נלחמים גם בפחד ונכנסים בכל פעם מחדש לקיבוץ כדי להציל. 100 אנשים הם הצילו. 100 עולמות. הם מנצחים את הזמן ואת הרוע.
"זה החינוך שקיבלנו בבית. אם מישהו צריך אותך, אז ברור שבאים. מה השאלה?" אומר מנחם.
בבית האחרון הם נתקלים במחבל. איתיאל נותר ללא פגע, מנחם נפצע ואלחנן אחיו לא יכול להמשיך, הוא נפצע ונהרג. עכשיו הוא בליבנו, כזיכרון של גבורה.
כתבה - רחל שירה אזרד
Comments