קוֹרְאִים לִי אַבּוּ רָמִי

הורידו את הסיפור

האזעקה בבוקר ה-7 באוקטובר בשמי המושב פטיש לא גרמה לרמי דוידיאן לעזוב את הקפה. הרי הוא כבר שמע כל כך הרבה "צבע אדום" במושב החקלאי שלו.

רמי המשיך ללגום מהקפה, מציץ בהודעה שנכנסה לנייד: "בבקשה תעזור לחברים שלי למצוא את הבן שלהם, הוא היה במסיבה ליד הבית שלך".

רמי חקלאי ותיק ומכיר את השטח ככף ידו. הוא מסיים את הקפה השחור ועולה לרכב, לא מודע לאירוע השחור שמחכה לו. לפתע הוא רואה נחיל בני אדם במנוסה מכיוון המסיבה. צעירות וצעירים רצים לכל כיוון, ובעקבותיהם קולות ירי.

רמי ללא נשק וללא הכנה מוקדמת, מקבל על עצמו משימה: "אני חייב לחלץ מכאן כמה שיותר אנשים". הוא עוצר לצעירים, מעמיס אותם על הרכב, לוקח אותם אליו למושב וחוזר שוב. הוא מתמרן ומתחמק ממחבלים, חותך לדרכים עקלקלות ומוצא נמלטים בוואדיות ובנקיקים שרק הוא מכיר.

תוך כדי כך הוא מתקשר למשפחה וחברים במושב שיתכוננו לקלוט נמלטים מהמסיבה ברעים ולטפל בהם.

הצעירים רצים אליו וקוראים: "תוציא אותנו!"

"תעלו מהר!" הוא אומר, אך אין מקום לכולם. "תמשיכו לרוץ אחר הרכב שלי, עוד כמה דקות תגיעו למושב ושם יטפלו בכם!"

מספר הטלפון של רמי מגיע להורים המודאגים של הצעירים. הוא נוסע בשליחותם לכל גבעה ושיח שהוא מכיר באזור ומחלץ במשך ארבעה ימים.

אחד המיקומים שקיבל כיעד לחילוץ היה של צעירה שהתחבאה בשיחים. כשהגיע ראה מחבלים מתקרבים. רמי אמר להם בערבית: "קוראים לי אבו רמי. אני גם ערבי. באתי להזהיר אתכם שצה"ל בדרך לפה. בואו נברח. אתם תרוצו לשם, ואני אחטוף את הילדה ואברח מהצד השני".

הם האמינו לו ונסו על נפשם, בעוד רמי מחזיר את הצעירה לביתה. חוץ ממנה הוא חילץ עוד כ־700 ניצולים. "רמי, אין לנו מילים! אתה גיבור ישראל!" אומרים ההורים.

רמי מזיל דמעות ואומר בקול חנוק: "לא רציתי להיות גיבור, אני לא צריך את הזכות. עשיתי מה שיהודי צריך לעשות".

כתב - אמיתי תנעמי