בשבת בבוקר ה-7 באוקטובר נשמעו אזעקות במושב נתיב העשרה שבעוטף עזה, אבל לא בקיבוץ ארז הסמוך. "איך זה יכול להיות?" חשבה לעצמה שגית לוי גלפרב, תושבת קיבוץ ארז. "מוזר מאוד".
שגית היא ראש צוות צח"י (צוות חוסן יישובי) בקיבוץ, שבו חברים אנשים שתפקידם להיות האחראים כשיש סכנה או איום בקיבוץ. או אז הם מתכנסים בחמ"ל (חדר מלחמה), ומשם מנהלים את המצב המסוכן עד שהבעיה נפתרת.
כששמעה שגית את יללות הצופרים במושב הסמוך, הייתה לה תחושת בטן מבשרת רעות. "האם כדאי לסמוך על תחושת בטן", שאלה את עצמה, "או שעדיף להתעלם ממנה ולנהוג כאילו כלום לא קורה?"
ההחלטה התקבלה במהרה. שגית שלחה הודעה: "כל חברי צוות צח"י מתבקשים להגיע לחמ"ל, וכל שאר התושבים להיכנס לממ"ד, לסגור חלונות ולנעול את הבתים". באותה העת בדיוק הגיעו חברי כיתת הכוננות האמיצים לקחת נשקים ומכשירי קשר ולהתכונן לאפשרות שאולי תוקפים אותנו.
לפתע הגיעו לחמ"ל בן ומאי, תלמידי תיכון ממושב גיאה, שעבדו בבית הקפה בקיבוץ. "מה לעשות?" הם שאלו את שגית, "הבית שלנו רחוק".
"אתם תהיו איתי", השיבה להם.
וכך ישבו להם בן ומאי בחמ"ל וראו איך חברי צוות צח"י מנהלים את האירוע. כעבור כמה דקות נשמעו יריות מכיוון הגדר. המחבלים ניסו לפרוץ פנימה אולם לרוע מזלם, בזכות כיתת הכוננות, שגית וצוות החירום, קיבוץ ארז חיכה להם חמוש ומוכן לקרב.
בינתיים בן ומאי ישבו לבדם בפינת החדר, מפוחדים. "אקח אתכם לממ"ד בביתי ותשהו עם בני משפחתי", אמרה שגית, "נחצה את הדשא עד הבית שלי בריצה". וכך הם רצו, תחת אש, תוך שהיא מגינה עליהם בגופה.
שגית המשיכה לנהל בחמ"ל את הקהילה של קיבוץ ארז. הם שמרו על הקיבוץ – והצליחו. אחרי שנגמר הכול, קנו בן ומאי זר פרחים גדול לשגית ובאו להודות לה. "את גיבורה", אמרו לה, "הצלת אותנו".
"אני ממש לא גיבורה, הגיבורה האמיתית היא הקהילה כולה והאנשים הטובים שלקחו חלק באותו היום".
כתבה - יפעת גלבר
Comments