כשהשמש עלתה על השדות של קיבוץ מגן בשבת בבוקר, ברוך כהן, רכז הביטחון, עוד לא לגם מכוס הקפה הראשונה. הטלפון שלו צלצל ועל הקו היה רכז ביטחון מקיבוץ סמוך שסיפר כי קיבוצו מותקף על ידי מחבלים. ברוך לא חשב פעמיים. הוא דרך את נשקו והתניע את רכבו.
כבר במהלך המרדף זיהה ברוך מחבל והתגבר עליו בלחימה הדורשת אומץ לב גדול. בדרכו חזרה לקיבוץ מגן, ברוך הבחין בעוד עשרות מחבלים שעושים גם הם את דרכם לקיבוץ והבין שהוא וחבריו יהיו חומת המגן של הקיבוץ ושעליהם להיערך ללחימה ממושכת.
האזעקות החלו להשמע בכל רחבי הדרום. ברוך וחברי כיתת הכוננות רגילים כבר לרעשי הסירנה, אך לא היה להם מושג מה גדול הנזק שהמחבלים גורמים באותה השעה לשכניהם בקיבוצים הסמוכים. ברוך הזניק את חברי כיתת הכוננות של קיבוץ מגן לנקודת המפגש, עם כל הציוד הדרוש להגנה על היישובים.
בדרכו למפגש, ברוך מבחין במחבל שמנסה להפיל את גדר הקיבוץ ועכשיו כבר ברור לו שמדינת ישראל נמצאת במלחמה.
המחבלים חושבים שהנה עוד רגע הם יפלשו לקיבוץ מגן אבל לרוע מזלם, חברי כיתת הכוננות מוכנים לקרב. בתוך רגעים, הקרב הקשה מתפתח וגם חלק מחברי כיתת הכוננות נפגעים בלחימה.
במשך שעות כיתת הכוננות לא הפסיקה להלחם ומהר מאוד אף הבינה שעתיד הקיבוץ תלוי רק בה. תוך סיכון חייהם, המשיכו ללא הרף להלחם על הקיבוץ שהיה כאן כמעט מימי קום המדינה, עד שהכניעו את כל המחבלים ואפשרו לחבריהם לצאת בבטחה מהבתים.
כשהגיעו חברי כיתת הכוננות לבקר את חבריהם הפצועים בבית החולים כולם הריעו להם. מי שהוקיר אותם במיוחד היה ברוך, שנפצע במהלך הקרב והגיע לבית החולים עוד קודם.
כמעט חודשיים עברו מאז הקרב הנורא, אבל הם עדיין מבקשים שלא יקראו להם גיבורים. "אנחנו", כך הם אומרים לכולם, "רק שמרנו על הבית".
כתב - בר מנור