זהו סיפור על אדם אמיץ ומלא תושייה שניצח את המחבלים שבאו לביתו כשידיו ריקות, אבל בליבו אומץ רב.
שלמה רון בן ה־85 היה נער צעיר בתקופה שבה הקימו יישובים בארץ ישראל כמו פטריות אחרי הגשם. כל אחד היה חשוב, כל אחד בנה את המדינה. שלמה הקים את קיבוץ נחל עוז יחד עם חבריו.
באותם ימים שבהם נלחמו על גבולות המדינה, הייתה אמירה ציונית מוצהרת: "הגבול יעבור במקום שבו יסתיים התלם החרוש האחרון". ואכן, הסימון היחידי באותה תקופה לגבול של ישראל עם מצרים לאורך רצועת עזה לא היה גדר וגם לא כביש, אלא קו התלם שחרשו חקלאי האזור, בשדות של קיבוץ נחל עוז.
שלמה הצעיר מצא בהקמת הקיבוץ את אהבת חייו, חנה מקיבוץ כנרת. נולדו להם שלושה ילדים והם אהבו את החיים בנחל עוז.
בבוקר שמחת תורה כשהמחבלים פשטו על הקיבוץ, שלמה, חנה, שתי בנותיהם ונכדם היו בבית. הם רצו לממ"ד במהירות, אבל אז שלמה יצא ממנו וביקש בנחרצות: "תסגרו אחריי את הדלת!" חנה התווכחה איתו וביקשה שייכנס, אבל היא ידעה שאי אפשר למנוע משלמה לעשות מה שהוא רוצה. ולשלמה הייתה תוכנית.
שלמה הלך לסלון, התיישב על הכורסה וחיכה שהמחבלים יגיעו לביתו. שלמה לא היה חמוש בנשק, אבל הייתה לו תושייה.
הוא היה איש פשוט ואוהב. הוא אהב שירה וגם אהב תיאטרון. באותם רגעים גם הוא עשה הצגה. הוא קיווה שאם הוא יישב כך לבדו בסלון כולם יחשבו שהוא זקן ערירי שגר לבד בביתו, ולא יחשבו לחפש עוד בני משפחה בממ"ד.
רגע אחרי שהתיישב, באו המחבלים. שלמה מת על הכורסה. כל מחבל שעבר מחוץ לבית הבחין בו והמשיך בדרכו. כשכוחות ההצלה הגיעו הם חילצו את חנה, את שתי בנותיה ואת הנכד. שלמה על הכורסה השתמש בטוב ליבו, באומץ ובשכלו כדי להציל את משפחתו.
זה היה כלי הנשק רב העוצמה של שלמה רון. הוא נקבר כגיבור ישראל במושבה כנרת ליד היוצרות שכה אהב, רחל המשוררת ונעמי שמר.
כתבה - הדסה בן ארי
Comments