top of page

אֲנָשִׁים אַחִים אֲנַחְנוּ


בסוכה של משפחת קרסנינסקי שורה אווירה משפחתית נעימה. יעקב שלמה, הבן הקטן, הגיע לחגוג את החג בבית ההורים בירושלים. "יענקי שלי מתוק! יענקלה אהוב", צוחקת אליו אמא צביה כהרגלה, צובטת בלחייו שכבר אינן שמנמנות כמו פעם. אומנם הבן שלה כבר לוחם גבוה ומרשים, אך עבורה הוא תמיד יישאר הקטן המתוק. יעקב נושא עיניים לאימא ואומר: "די, אמא, זהו. אני כבר לא תינוק". רק לאחר כמה ימים יתברר לאמא שהוא ממש צדק.

יעקב עזב את הישיבה החרדית שבה למד והצטרף לשורות המשטרה כלוחם מג"ב. והוא הצטיין בתפקיד זה. הוא נעשה ללוחם קשוח בעל לב רגיש, שהיה שם תמיד עבור הלוחמים שלו ודאג להם כמו אבא.

בבוקר שמחת תורה ה־7 באוקטובר חדרו מחבלים לקיבוץ נחל עוז. כשיעקב הבין שהוא נמצא בעיצומו של אירוע חירום, הוא לקח את הפיקוד בקור רוח, חילק את הצוות שלו לשניים ויצא ראשון להילחם עם המחבלים. באותו זמן תושבי הקיבוץ הסתתרו במרחבים המוגנים. יענקי והצוות שלו חיסלו מחבל אחר מחבל. שעות ארוכות הם הגנו על תושבי הקיבוץ, מסרבים לעצור לפני שכולם יהיו מוגנים. לקראת הצהריים נורה יענקי ונהרג, ומסביבו עשרות מחבלים שהצליח להרוג לפני מותו.

כאשר השתלטו כוחות צה"ל על הקיבוץ, התברר מעל לכל ספק כי תושייתו של יענקי וקור הרוח שבהם פעל הצילו עשרות רבות של אנשים, בהם משפחות שלמות.

בעיצומם של ימי השבעה הגיע לנחם את בני המשפחה אמיר תיבון, כתב בעיתון 'הארץ'. הוא ביקש להודות לאביו ולאימו של יענקי על שגידלו בן אציל נפש, שברגע המבחן מסר את חייו למען עם ישראל, ושבזכות פעולותיו המהירות והמקצועיות ניצלו בין השאר גם הוא ובנותיו, ששהו שעות רבות בממ"ד.

סיפור הפגישה המרגשת בין האם החרדית לכתב החילוני התפרסם בכל הארץ, והעביר לכולנו את מורשת חייו ומותו של יעקב: אנשים אחים אנחנו.

כתבה: חנה שפיגל


Comments


bottom of page