top of page

הַגּ'וֹקֵר


"האם השעו אותך פעם מבית הספר?" שאלה החיילת. "פעם אחת? מלא פעמים!"

דוד מאיר בן ה־31 היה הקטן משבעת הילדים במשפחתו ואולי השובב ביותר. כילד לא היה לו קל בבית הספר, והמנהל והמורים היו בקשר קרוב עם הוריו. "השעו אותי מלא פעמים", הוא אמר למראיינת שתחקרה אותו כשניסה להתקבל לסיירת מטכ"ל. "אבל בסוף פיטרו את המנהל..."

דוד התקבל ליחידה המובחרת שחייליה מחויבים לחתום קבע בסוף השירות הצבאי וללחום בה לפחות חמש שנים לטובת המדינה.

נראה שחלק גדול מחיילי הסיירת היו מתקשים למצוא את עצמם ביחידות אחרות. בשירות בסיירת מטכ"ל יש מקום ליצירתיות, יוזמה וראש גדול. דוד היה די בטוח שבכל רגע יעיפו אותו מהמסלול כי עם האיכויות שבהן ניחן, הייתה לו בעיה רצינית למדי. הוא תמיד אמר את האמת שלו באופן חד וברור. דבריו הקשו על מפקד הצוות שלו, אך הוא ראה בכך גם יתרון, השתדל להיות קשוב ומצא לו את המקום שלו. דוד הגיע להישגים גדולים בצבא ועוד בחייו אמרו עליו שאם הצוות שלהם הוא חבילת קלפים, דוד הוא הג'וקר.

לג'וקר הזה מעולם לא היה פחד. כשהיה קטן, בכל אירוע משפחתי שהדודים פגשו בו - הם צחקו שתמיד יש לו פצעים במקומות כאלו ואחרים, עדות לשובבות הגדולה שלו. כשהיה נער הוא ניסה לחצות עם חבריו את הכינרת בסירות גומי. כקילומטר מהחוף הסירות התפוצצו והם נאלצו לשחות עד שמשמר החופים הגיעו לחלץ אותם. דוד דווקא נהנה מהחוויה ולא הבין מה ההתרגשות מהאירוע.

דוד היה בחוד הכוח שנלחם בקיבוץ בארי עם פרוץ הלחימה. הוא נפצע והמתין לחילוץ במשך זמן ארוך. בחסות החשכה כשהגיע צוות החילוץ, הוא הרים את הראש וחייך אליהם חיוך אחרון בתודה. "כואב לי, תעזור לי", הוא ביקש בעדינות מהמחלץ ובהמשך נפטר מפצעיו.

רק הלב העדין והמסור של דוד הוא מה שאפשר לו להיות חזק מאוד ולהתגבר תמיד על הפחד.


כתבה: הדסה בן ארי

コメント


bottom of page