top of page

הַמְּשׁוֹרֵר בֶּן הַמֵּאָה


בבית של שרי בת ה־88 ואֲנָדָד אלדן בן ה־99 מקיבוץ בארי – הקירות מזכוכית. ככה זה בבית של משורר עברי שהוא יוצר ברמ"ח איבריו. אנדד הוציא לאור את ספר השירים הראשון שלו לפני 65 שנה, ומאז כתב לא פחות מ־15 ספרי שירה. הוא כתב את ארץ ישראל מן העיניים שלו, עיניים של לוחם בפלמ"ח ולוחם במלחמת העצמאות, עיניים של חקלאי ומורה בקיבוץ.

אנדד ראה את המדינה שבדרך ואת המדינה שקמה. במאה שנותיו הוא ראה את ההיסטוריה נכתבת. אבל הוא בטח לא חשב שגם בגילו המופלג הוא יהיה חלק ממלחמה כה חשובה בתולדות עם ישראל.

בבוקר 7 באוקטובר, צפתה שרי במתרחש בקיבוץ. המחבלים הסתובבו מחוץ לביתה. הם ראו אותה והיא אותם. היא לא ניסתה להסתתר. אחרת איך הייתה יכולה לעזור לבעלה האהוב ללכת לשירותים, למשל? המטפלת שלהם עזבה יומיים קודם. עכשיו הכל היה תלוי בה, והיא לא רצתה לאכזב את אנדד.

ההחלטה הראשונה שלה הייתה שלא לספר לו על המתרחש. הוא כבר סיעודי, כבד ראייה, כבד שמיעה, כבד תנועה, "אבל אסרטיבי מאוד וצלול דעת מאוד", כך אומרת שרי. היא שמה אותו בראש מעייניה ולא רצתה להגביל את התנועה שלו, כך שהיא פשוט חסכה ממנו את הפרטים.

הבת של אנדד ושרי, אשכר, התקשרה בדאגה להוריה. שרי סיפרה לה שהיא שומעת יריות. "לא פחדתי", אמרה שרי. היא לא ידעה כל מה שמתרחש באותו זמן. "יש לי כנראה מנגנון פנימי שאִפשר לי להתנתק, מנגנון הישרדותי שניהל את תחושת הפחד והביא אותי להמשיך לעשות מה שצריך". שרי הרגישה שהתפקיד שלה הוא "לדאוג לאדם בן מאה" והיא עשתה אותו למופת, מה שנתן לה את הכוח לעבור את השעות הארוכות עד שהגיעו כוחות ההצלה שסילקו מהקיבוץ את המחבלים והובילו את הניצולים למקום בטוח.

"אני עדיין מאוהבת בו", אומרת שרי על אנדד. והאהבה שלהם הגנה ושמרה עליהם יחד כמו חופה בשדה הקרב.


כתבה - הדסה בן ארי

Kommentare


bottom of page