כשאבא מוטי עזרא והבן עמית נכנסו לאוטו בבוקר ה-7 באוקטובר, הם ידעו רק דבר אחד: ניצן צריכה אותם.
כמה רגעים קודם היא התקשרה וסיפרה שפרצו מחבלים אל המסיבה בקיבוץ רעים. "אני מסתתרת במיגונית עם עוד הרבה אנשים, יורים פה כל הזמן. אני חייבת שתבואו להציל אותי עכשיו!" ניצן המבוהלת לחשה-צעקה בטלפון. היא ידעה שהיא חייבת לשמור על השקט כדי שהמחבוא שלה לא יתגלה.
עכשיו מוטי ועמית טסים על הכביש בטנדר הגדול. בשביל ניצן כל דקה היא עניין של חיים ומוות, והם מתכוונים לנצח.
בדרך הם נתקלים במחסום של המשטרה. "אין מעבר מכאן", עוצר אותם השוטר "זה אזור סכנה". אבא מוטי מבין שהוא חייב לאלתר. "אנחנו צוות של יס"מ והגענו כדי לתגבר את הכוחות!" הוא אומר בביטחון, ולמרבה המזל השוטר מאמין לו ונותן להם לעבור.
הם כמעט מגיעים אל נקודת המסתור של ניצן, כשלפתע יוצאת מבין העצים חבורת צעירים המומים ומפוחדים, ומתחננים שיעזרו להם להיחלץ.
מוטי ועמית מסתכלים זה על זה. מה לעשות? להציל את הצעירים או להמשיך לדהור קדימה אל ניצן? כולם בסכנה גדולה, איך אפשר להחליט?
"אבא", אומר עמית, "בוא נעזור להם קודם. נעשה איתם חסד ואחר כך נחזור לניצן. בזכות המעשה הטוב - גם ניצן תהיה בסדר".
הצעירים עולים על הרכב והם מסתובבים לאחור. הלב של מוטי דופק בחוזקה. הם מתרחקים מניצן במקום להתקרב אליה. מה יהיה?
כעבור עשר דקות הם מגיעים למקום בטוח והצעירים יורדים מהרכב אל זרועות החיילים בהקלה גדולה. מוטי ועמית לא מתעכבים וחוזרים על עקבותיהם, דרומה אל ניצן. הכדורים שורקים מעל הראש שלהם כל הזמן ובנס אף כדור לא פוגע.
הם מצליחים להגיע אל המיגונית בשלום ומוצאים את ניצן שמחכה להם שם, בריאה ושלמה.
שלושים צעירות וצעירים ניצלו באותו היום בעזרת מוטי ועמית. היום ניצן יודעת שיש לה אבא ואח גיבורים אמיתיים, שיהפכו בשבילה את העולם.
כתב - אמיתי תנעמי
Opmerkingen