''את השמחה הזאת הם לא ייקחו ממך, ובשמחה הזאת, אחי, אני איתך'', שר הזמר נצ'י נצ' ואיתו גם אליעד אוחיון ברגעים שמישהו, לפעמים גם הוא, היה צריך קצת עזרה לשמוח.
אליעד התנדב בעמותות עם ילדים מיוחדים שרק צריכים שמחה כזו, מידבקת. הוא העניק להם אהבה, שיחק, שר ורקד איתם כאילו היה אחיהם הגדול.
אחרי שחניך שלו, אופיר חי, נפטר ממחלת הסרטן, אליעד רצה לעשות משהו מיוחד לזכרו. הוא החליט לבנות ספסלי עץ שיונחו מול נופים יפיפיים, עם השם של אופיר חי, כדי שכל מי שישב לנוח עליהם יכיר ולא ישכח אותו.
לאליעד היה מורה טוב לנתינה, אביו משה אוחיון. שניהם היו פעילים חברתיים בולטים באופקים. הייתה להם מסורת לארח ילדים חולים מעמותת 'קו לחיים' אצלם בבית לשבת. "יום אחד אליעד התקשר אליי, אמר שהוא עומד לקנות רכב סטיישן גדול" מספר אחיו אמיתי. "'למה אתה צריך רכב כל כך גדול?' שאלתי אותו. 'ככה יהיה לי מקום לארבעה ילדים עם כיסאות גלגלים' הוא אמר לי".
בשבת של ה-7 באוקטובר אירחו משפחת אוחיון וחבריהם ארבעים ילדים מהעמותה.
בכל יום שישי, לקראת שבת, משה היה שולח בוואצאפ תמונה של פרחים מהחצר לכל החברים שלו אך באותו יום שישי הוא צילם את החצר המלאה בילדים מהעמותה וכתב בהתרגשות: ''הפעם אין פרחים, אבל ההכנות לשמחת תורה מיוחד אצלנו בחצר המלאה בפרחים זוהרים ומחייכים''.
למחרת, כשהתחילו האזעקות, משה מיהר להכניס את הילדים לממ''ד בבית ורץ עם אליעד לעזור לשכנים שאין להם ממ''דים. הם רצו לחפש מפתח למקלט השכונתי, אבל כשנשמעו יריות פרצו את המקלט והכניסו את השכנים במהירות.
בתחילה הם ישבו עם השכנים, אך כששמעו קולות מלחמה מבחוץ, הם לא יכלו להישאר במקומם. "תישארו איתנו", ניסתה לשווא לשכנע אותם אחת השכנות. למורת רוחה הם יצאו לרחובות אופקים ונהרגו בזמן שנלחמו בגבורה עם המחבלים ומנעו מהם לפגוע בתושבים.
כעת הפרחים שלהם ימשיכו לפרוח, בזכותם ולמענם.
כתב - ברוך קמפינסקי
Comments