נִגּוּן שֶׁל תִּקְוָה

הורידו את הסיפור

מה יש במוזיקה שיכול להפוך אותה לכלי רב עוצמה בעיתות מלחמה?

סמל ראשון מרדכי שנוולד, חייל מילואים בשריון, חי כבר תקופה ארוכה במשאית, איתה הוא נוסע בכל רחבי הארץ. בשמחת תורה היו מרדכי והמשאית בירושלים. הוא החנה אותה ועשה את דרכו לשכונת מאה שערים, שם רקד וחגג עם חסידי קרלין.

בשעה שהחלו האזעקות הוא נפרד מהם לשלום, ומיהר להגיע ליישובי העוטף, שם השתתף בלחימה והגן על התושבים.

את המשאית שמשמשת לו בית החליף מרדכי בטנק, בו שהה ימים ארוכים בשעה שלחם בשכונות עזה. מדי פעם, כשהיה יכול, הוציא את כינורו האהוב, התיישב על הטנק וניגן מנגינות שאהב.

לילה אחד, בעת פעילות מבצעית, ירו המחבלים טיל נ"ט רב עוצמה ומרדכי נפגע קשה.

הוא אושפז בבית החולים, וגם שם מדי פעם לקח לידיו את הכינור והגיטרה, עליהם היטיב לנגן. "איך אוכל לנגן," חשב מרדכי, "כשידידים כה רבים שלי נהרגו ונפצעו". בייחוד התגעגע לחברו נערן אשחר, שנהרג במלחמה ואיבריו נתרמו להצלת חולים. גם נערן אהב לנגן בגיטרה ולשיר.

באחד הימים, אחרי ניתוח מסובך וכואב, הגיעו לבקר את מרדכי אותם חסידים שאיתם התפלל עם פרוץ המלחמה. הם הושיבו אותו ואת כינורו על כיסא הגלגלים והוציאו אותו אל הלובי המשותף של המחלקה, שם חיכה להם גם פסנתר חשמלי שהביאו במיוחד.

מרדכי התחיל לנגן, וכעבור דקות אחדות הגיע לשם גם רופאו האישי, ד"ר פירז דרוואשה. "תרצה שננגן יחד?" הציע הרופא והתחיל לנגן על הפסנתר "אינת עומרי", שיר אהבה מפורסם בשפה הערבית. מרדכי הצטרף בכינור והשניים ניגנו יחד, מוקפים בחולים, רופאים ומבקרים.

כשסיימו לנגן סיפר מרדכי הנרגש כי ד"ר דרוואשה הוא גם מי שניתח את חברו נערן. לפתע יצא מן המעגל אחד המאזינים, ואמר למרדכי בהתרגשות: "נערן הציל את חיי, בגופי חיות כעת הריאות שלו".

וכך, לכמה רגעים קסומים ניתן היה להאמין ולקוות כי האהבה, הנתינה והמוזיקה יבטלו את הרוע וינצחו בכל המלחמות.

כתבה: יפעת גלבר