"אני לא מצליח לטפס על ההר!" מישהו צעק לאוויר.
כולם מסביב התנשפו. זה היה תרגיל של כמה ימים טובים בשטח. הם היו מטונפים מכף רגל ועד ראש והתיקים הכבדים שעל גבם איימו להכריע אותם לתוך הבוץ הטובעני. עייפים ורטובים הם המשיכו לעשות את דרכם במעלה ההר.
"תיזהר שלא תחליק!" צעק מישהו אחר.
הם מתקדמים צעד אחד וחוזרים שלושה צעדים אחורה. הם חייבים לסיים את התרגיל הזה בחתיכה אחת, אבל הייאוש מתגבר.
לפתע רואה איתן נאה לוחם אחר כורע בצד הדרך.
"מה קורה איתך, אחי? אתה חייב לקום!" הוא מעודד אותו.
"אני לא מרגיש טוב, לא יכול להמשיך לטפס. תמשיכו בלעדי."
"מה פתאום?!" איתן לא מוותר.
"התיק הורג אותי, אני לא יכול להמשיך לסחוב אותו," החבר עונה כמעט מעולף.
"קום על הרגליים. אני אקח לך אותו."
איתן מתקדם במהירות אל ראשית הטור ועל גבו לא תיק אחד, אלא שניים! אל מול פניהם המשתאות של חבריו הוא מגיע ראשון אל ראש ההר.
"זה לא היה אפשרי," מספרים חבריו, "אנחנו לא מבינים איך זה קרה."
כבר במכינה הקדם-צבאית כולם ידעו שאיתן יגיע לסיירת המובחרת ביותר. והוא אכן הגיע לסיירת דובדבן, שם העפיל ל"צוות 100", היחידה המובחרת של הסיירת, ובה היה איתן הלוחם מספר 1. הלוחם הנועז גם שבר את שיא דובדבן בבוחן לוחם — שזה מבחן של כשירות גופנית שבודק כמה החייל חזק, אבל הוא לא היה מעוניין בפרס.
"אבא, קיבלתי צ'ופר, לצאת לשבת בבית," אמר איתן, "אבל אם אני אצא, שאר הצוות שלי יצטרך לשמור הרבה שעות. אני מעדיף להישאר ולעזור. זה בסדר?"
בן 26 בלבד היה איתן כשלחם בסמטאות עזה. וגם אז לבו לא נתן לו לחזור הביתה להפוגה אף שלחם במשך שבועות ארוכים והיה זכאי לצאת. את מותו מצא כשהגן על המולדת, אך מעת לעת קמים לתחייה סיפורי הגבורה הרבים שלקח בהם חלק בשירותו הצבאי.
כתבה - הדסה בן ארי