"תחזיקי חזק את הדלת!" אמרה חסידה למיילין.
כשהחלה מתקפת המחבלים על קיבוץ בארי נכנסה חסידה בוכסווילר עם המטפלת הפיליפינית שלה לממ"ד שבביתה, ושתיהן התאמצו לשמור יחד על הידית כדי למנוע מהמחבלים להיכנס. 13 שעות הן היו סגורות בחדר. הן כמעט התייאשו, כשלפתע קרה הנס. פנים מוכרות הופיעו בפתח הממ"ד. פנים שחסידה בת ה־91 הכירה לפני עשרות שנים.
חסידה הגיעה לקיבוץ כשעוד לא היה בו דבר. אפילו לא עצים ולא מדרכות. עם בעלה מאיר וחבריהם הם היו מהחלוצים שהקימו את בארי ובו גידלו בשלווה את משפחותיהם.
השנים חלפו והקיבוץ התפתח והפך להיות מקום יפהפה ופורח. בין הבתים והשבילים המטופחים רכבו ילדים על בימבות ואופניים ובכל פינה נשמע צחוקם המתגלגל. חסידה הכירה כל אחד מהם. אתם שואלים איך?
שנים רבות היא הייתה הגננת של כל ילדי הקיבוץ. אצלה בגן הם למדו לצבוע, לגזור ולצייר, וגם כשגדלו והתבגרו תמיד זכרו את הגננת האהובה ואת יצירות האומנות שלה שקישטו פינות רבות ברחבי הקיבוץ.
גם האלוף יוסי בכר זכר היטב את חסידה הגננת שלו, למרות שהוא כבר בן 60 וקצין בכיר בצה"ל. מה שהוא לא יכול היה לתאר לעצמו הוא שיום אחד הוא יהיה זה שיציל את חייה. בעת המתקפה על הקיבוץ היה הילד מהגן שהפך למפקד נועז, שהופיע וחילץ אותן בגבורה תחת אש.
חסידה יצאה מביתה ועליה רק פיג'מה וכפכפים. היא גילתה שהקיבוץ היקר שכל כך אהבה וטיפחה – נחרב, אך רוחה לא נשברה. חסידה עברה לגור בדיור מוגן ברמת השרון והחלה לבנות את חייה החדשים מהתחלה. "לא הכרתי פה אף אחד, אבל ידעתי שאין לי ברירה, אם אני רוצה להמשיך לחיות - אני חייבת להתאקלם", כך סיפרה.
אחרי כל מה שעברה ב־91 שנות חייה בארץ ישראל, היא כבר מחושלת: "את העבר היפה שלנו הרסו ומה שנשאר זה לחיות את הרגע".
כתבה: שלומית קמפינסקי